האישה ברחובות טבליסי (מומלץ להאזין לשיר תוך כדי קריאה)

היא משוטטת חזור ושוב ברחוב חם ומעלה אדי קיץ בטיבליסי.

חולפת על פני, מושיטה זר יבש ביד שלופה מול אנשי הקבוצה.

ממלמלת מילים בשפה לא לנו, עינה ראות לא רואות, שקופים הדדית.

פרח יבש ישן נשמט מאחד הזרים שלה על המדרכה לצידי 

ותוך כדי נפילתו מתפוררים ומתפזרים עלי הכותרת העייפים

ומביאים אלי את סיפורה.

בצעירותה היו גברים מתאמצים על בילוי זמן אתה. 

היא, בחיוך מתוק הייתה בוררת אותם בקפידה כמו היו אורז, אחד אחד.

בחרה רק את אלה שידם הייתה משגת, 

הם הצליחו לבלות זמן מזמנה ולהתענג על מנעמיה.

רבים אחרים היו מסתובבים בקרבתה רוצים ליהנות ממבט קצר שלה ומזיו יופייה.
אולי יצליחו לצוד את עיינה המנצנצות לרגע או אולי אפילו ילקטו חיוך קטן שתשיר למענם.
שיפעת שיער אגוזי כתרה את פניה היפות 

והבליטה את צבע עינה שהיו כצבע העלים הצעירים באביב.

שפתיה הדובדבניות לא הצריכו כל משיחת צבע נוספת.
כשהייתה מהדסת ברחובות העיר בשמלות התפורות בדיוק לפי מידותיה,

תמיד הייתה שעונה של זרוע חסונה עדויה בשעון יקר או לפחות בצמיד רחב מזהב, 

שדאגה למחסורה ונהנתה מדבשה.
כך במשך שנים. זרוע אחת התחלפה באחרת.

בהתחילה היו הזרעות עטורי שררה וממון. בהדרגה, ככל שהשנים השאירו עליה עקבות

ירדו הדרגות של הזרועות הגבריות והתמעטו סימני הממון עליהם. 

לאט גם הצטמצמו והלכו מושיטי הזרוע בכלל.

מי שעוד רצו ליהנות ממה שנתנה ,רצו זאת מאחורי קלעים, 

בסמטאות אפלות, בזריזות במהירות תמורת מעט.
היא, שזכר יופייה וריח עלומיה עוד נשאר בהווייתה פנימה, 

לא מצאה יותר מי שיעריך או ישמח להתקשט בה.

יחד עם יופייה נעלמו הכיבודים והכבוד. נותרה בחוסר תמידי.
היא ממשיכה להסתובב ברחובות העיר המוכרים לה כל כך, שיערה שזקן משוח בצהוב.

שפתיה צבועות באדום עז מעל גדותיהם.
על גופה תלויה שמלה רעשנית שקיבלה ממי שמאסה בה.

הולכת עם זרי פרחים מיובשים שגם בהם מישהו השתמש והשליך, 

מנסה למכור לעוברים וההולכים שאינם רואים אותה.

ואלה שבמקרה עיניהם נפלו עליה, מיד מסבים את גופם בנטיה לצד השני,

שלא תבחין ותנסה להיצמד אליהם בניסיון נואש למכור זר של פעם.

הפרח היבש שנפל התפורר תחת רגלי ההולכים

ראיתי גבר עב צוואר וכרס, תוחב ידו לכיס מכנסיו מוציא מעות ששכנו שם.

מושיט לה מבלי להסב פניו אליה, היא הושיטה יד בשקיקה, 

התכופפה כרוצה לנשק את יד החסד והוא האיץ צעדיו ונעלם.

אולי נזכר בידה התלויה על זרועו והשאירה עקבות מפעם,

שם ברחובות טיבליסי.

שבתי לי מעוד חוויה מיוחדת. רוצה להודות לשניים,

לרמי
ולדויד חסיד, מדריך מופלא שלקח אותנו ביד אמונה ונדיבה.
וכן, גם לחברי קבוצה קטנה ומובחרת.
שבת טובה ומבורכת