בקטנות

קטנות מיום בלב הפועם ובחזרה.

לעקוב.

תארו לעצמכם שמישהו היה עוקב אחריכם.

ככה מידי שבוע היה מתבונן בכם בדקדקנות?

איך הייתם מרגישים?

הייתם מוחמאים? מבוהלים?

אז יש עץ אחד, עץ הדר שיושב לו על מפגש רחובות. 
ככה,על המדרכה ואני עוקבת אחריו מידי שבוע.

מאז שבאביב הוא תפס באפי עם ריח פריחה.
אני עוקבת.

מתי הסתיימה הפריחה? מתי חלט העץ פריו ואיך הפרי גדל לאטו?.

 בכל פעם אני משתאה מחדש על עוצמתו מול הפיח, הרעש, 
ההתעלמות של העוברים וההולכים 
על העובדה שאף אחד לא מטפל בו 
ורק מישהו הניח על גזעו שרשרת עבה בכדי להגדיר כניסה לחניה.

הנה אחת קטנה על הפרי שצומח לו לתפארה.

חיוך בקטנה

הולכת ברחוב אחר, לא, בעצם בשדרה

ומשהו שם לי שלט מול העיניים: עצרי והסתכלי!

עכשיו, העלי חיוך, הוציאי את החכם מכל אדם והקליקי

 כך עשיתי!
כן, זה שווה חיוך וגם הקלקה.

בתיאבון בקטנה

צהרים, אני ממש במרכזו של הלב הפועם והקיבה ככה התחילה לדבר מבפנים החוצה.

ואני ממושמעת, מקשיבה ועושה:

מרימה עיניים נותנת להם לשוטט באופן עצמאי הן קולטות את "נחמה וחצי" (נקרא במילעל)

והקיבה שלי מיד קפצה – וואו נחמה וחצי! (במילרע), ממש מתאים לי!

לא התווכחת ונכנסתי

הצצתי בתפריט הצהרים ודי מהר בחרתי (בעיקר שכשהתלבטתי בין שנים המלצר אמר שהמנה השניה – נגמרה)

אז הזמנתי כרובית ממלואה ברוטב על קוסקוס, עם סלט וכוס בירה (לא גדולה).

הוגשה מנה גדולה וטעימה במחיר שניתן להגיד עליו – בקטנה – 55 ₪.

אנשים מסביב

הרמתי עיניים בין ביס לביס וכל מה שהן ראו היה אנשים יושבים לבד 
או בזוגות ועיניהם נעוצות במכשיר הכי חשוב מכולם. 
לא מסתכלים מסביבם.
טובעים במסך כל כולם.

טוב היה יום ארוך

חם חם והטיפות יורדות לאורך הגב ובכלל.

עליתי על הרכבת בחזרה לעיר אחרת. 
רכבת מלאה אבל לפחות לא חמה

ירדתי לקצת טיילת של חוף לשעה קטנה.

עצרתי לנוח ובאו כל מיני לעשות לי קצת נחת רוח 

היו שם שנים שחוללו במחול ברזילאי שגם מכונה - אומנות לחימה – קפוארה

ועוד שניים שגם פצחו במחול אימוני באגרוף בריוני

וילדים שרקדו עם כדור ואחרים שנעו במעגלים על כל מיני כלים.

זהו, סיום יום בקטנה, 
ככה ערב אחרי יום ארוך, אל מול השקיעה.