בחיי

הלכנו לאטינו
בניחותא.

שעה שלאחר שההיא שקעה ברחוב לונדוני.

שעה שהערב ירד וכיסה. 

חוזרים מצפיה במחזמר במרכז לונדון, הצגה מצליפה.
אחרי ההצגה ואחרי הנסיעה ברכבת התחתית המופלאה, 

הגענו לאחת השכונות הלונדוניות 

שרבים מחובשי הכיפה השחורה הגרים בה. 

רחובות של בתים נאים עם גינות מתגאות. 

כנסייה מפוארת יושבת לה במרכז.  

לא רחוק ממנה בית כנסת כנדרש.

יש לעבוד את האלוהים/האלוהימה, בשפות ובצורות מגוונות.

ולכל אלוהים/אלוהימה יש לדאוג למקום.

ראוי.

אנחנו צועדים שניים ברחוב שקט. 

שעה שבין שמיכת הערב מתכסה ללילה. 

חולפים על פני הכנסייה הזקופה.

מספר צעדים מהמקום בו אנחנו מתארחים.

לפתע מאחת הגינות מצדו השני של הכביש -

מגיח ועובר את גדר האבן הנמוכה, חוצה את המדרכה, 

מתקרב עד אמצע הכביש -

ממש מולנו.

נעמד.

גם אנחנו.

הוא מביט בנו

אנחנו בו

מחליפים מבט.

אני לוחשת-אומרת:

"שועל!

שועל באמצע רחוב בלונדון 

בלב ליבה של שכונה מלאה הדר בתי תפילה וסגנון?!

הוא ממולנו - טלטל זנבו הארוך

התבונן בנו כאומר:

"אוף, לעזאזל!

מה אלה, הזרים האלה, באו עכשיו להפריע אותי, 

פה במרכזה של השכונה ....שלי!"

הסתובב בחוסר רצון בולט

חזר על עקבותיו.

כמו שבא

ככה -

נעלם.

טוב שהלך

אחרת אולי היינו נטועים שם עד עכשיו.