אני תמה. ציידת ראשים. צריך לדייק, ציידת
סיפורי אנשים.
יודעת לזהות אותם מרחוק. על
פי הריח, התנועה והמבט בעיניים.
כל החיישנים
שלי פתוחים. מחפשים אנשים עם סיפורים.
כשהם קולטים איש סיפור הם מגששים בעדינות
את הדרך אל.
אני מקשיבה טובה והם בדרך כלל אוהבים לספר.
כך כתבתי את שני ספרי הקודמים. הם ילדי מן
הדפים לצד ילדי מן החיים.
וכך גם פגשתי את אלי, אשה סיפור. ראיתי
אותה יושבת בבית קפה בשדרה.
מיד נפתחו אצלי אותם חיישנים מפורסמים.
המבט שלה, איך שהניחה
את ידה על הספר שישב ליד כוס הקפה,
המצלמה הגדולה מונחת על בירכה כאילו היא חיית מחמד,
תיק המצלמה הפעור שנח על הרצפה, חיכה. כל אלה יצרו מעיין בועה מסביב לה.
הכל אמר: סיפור.
ואפילו סיפורים. ידעתי, הרגשתי,
שהיא יודעת לאסוף אותם לתוך חייה.
היתה לי תחושה שהיא גם יודעת לספר אותם.
התבוננתי בה, ובעוד אני מנסה למצוא דרך איך
לקשור אתה שיחה.
היא הניחה את הספר על השולחן התכופפה, הרימה את תיק המצלמה
והניחה את המצלמה בזהירות
בתיק. פנתה אל הבחורה בשולחן שליד,
בקשה ממנה להשגיח על חפציה, קמה,
עיינה חיפשו וקלטו את המטרה,
פנתה אל השירותים.
בדרך חלפה על פני, נתקלה קלות בברך שלי שבלטה מהשולחן.
סובבה את ראשה
ואמרה: "אוי...סליחה".
אני כמובן מיהרתי והשבתי:" זו אני הבלתי
זהירה".
והנה היתה לי פתיחה שחיכתה להמשך. הראש עבד
מהר.
איך אני ממשיכה בשיחה כשהיא חוזרת אל השולחן שלה?
עוברות דקות ספורות. והיא יוצאת, אשה תמירה
נאה.
ניכר שהספיקה לעשות דברים בחייה. ליצר ולאסוף סיפורים.
חייכה אלי, אמרתי, "הנה
הסרתי כל מכשול" והצבעתי על רגלי
שעכשיו כולה נחה מאחורי השולחן. היא צחקה
ונעצרה.
"מה את כותבת?", שאלה והצביעה על
הלפטופ שאצבעותיי נחו מלתקתק עליו.
"אני אוספת סיפורי אנשים. וכותבת אותם".
"וואו! נשמע מעניין". ואז, עונה
על כל תפילותיי היא אומרת:
"אולי פעם תרצי לשמוע את הסיפור מלא הסיפורים שלי"...
השתדלתי לשמור על איפוק לא לקפוץ מכסאי
ולהתנפל עליה.
"אולי...? סיפור מלא סיפורים....מממ...כן, בהחלט,
נשמע מעניין: סיפור הסיפורים.
את יודעת, נצטרך לפנות זמן...את נוהגת לשתות פה קפה
לעתים?" אני עוד שואלת
בתקווה שאני לא מתנפלת ושהיא לא בורחת.
"כן, אחת לשבוע בצהרי היום אני כאן, בסביבה לוקחת אוויר לפני
שממשיכה".
"אז אולי נקבע ונשתה קפה ביחד ונראה מה יקרה?"
"מעולה", היא מושיטה את ידה לקראתי
ואומרת:"אֶׂלי", "תמה" אני עונה.
"רשמי את מספר הנייד שלי וכשיתאים לך צלצלי ונקבע". היא משיבה
אני, שהתאמנתי הרבה זמן על לכידת אנשי
הסיפור,
שולפת את הנייד שלי ורושמת את המספר בהבעה מהורהרת
שמגלה התעניינות במידה.
"יופי". אני מסכמת. "נדבר
ונקבע".
היא כבר ממשיכה אל שולחנה ואצבעותיי
מתקתקות על המקלדת,
כאילו חזרתי לשגרה: הצלחתי! עוד פעם!
דפיקות הלב שלי
רוקדות.
זה כמעט נשמע כאילו פגשת שם את עצמך :)
השבמחק😊, עדה, ממש העלית לי חיוך גדול על נפנים.
מחקשהרי בסופו של דבר, רק על עצמי ( עצמנו) לספר ידעתי"
פעם לא הסכמתי למשפט הזה בהכללה על הכל, אבל עם הזמן והשנים ראיתי כמה הוא נכון והפסקתי ( בדרך כלל) להתנגד)))
העלת לי חיוך גדול. בהחלט סיפור מקסים :)
השבמחקתודה!!! איזה כיף!!!
מחקיהיה המשך....
שבוע טוב
איזה ספרים כתבת? התשתפי אותנו? פוסט יפה.
השבמחקבוקר טוב אריה
מחקשמחה שאתה מבקר כאן,
לא. לא כתבתי עדיין ספרים.
הדמות בסיפור, תמה, היא כתבה כבר 2...ועוד ידה נטויה.
זהו החלק הראשון מתוך סיפור ארוך יותר,
אפרסם עוד קטעים בהמשך
אולי יום אחד גם אני אוציא סםר...
אשמח אם תמשיך לבוא לבקר
יום טוב
ערב טוב. אנא קראי לי אריק ולא אריה. זה אמנם שם "רשמי" אך מעולם לא השתמשתי בו והוא שנוא עליי במיוחד :-) ♥ תודה
מחקמקובל, אריק
מחקתודה שתיקנת והבהרת
סיפור מקסים. כשקראתי חשבתי שתה זו את
השבמחקתודה, את יודעת בכל סיפור שאנחנו כותבים משהו מאיתנו נמצא שם, קצת בכל הדמויות.
מחקוכבר יש המשך ברשומה הבאה...