יום שבת, 31 באוגוסט 2019

ציידת ראשים



תקציר - הרשומה הראשונה (הצצה ראשונית)
תמה ציידת הראשים - ציידת סיפורים של אנשים, 
פוגשת במקרה אשה בשם אלי - וחשה שיש לאלי סיפור ששווה להקשיב לו 
ואולי אף לכתוב אותו. היא מצליחה ליצור אתה קשר ראשוני.




אלי כבר ממשיכה אל שולחנה 
ואצבעותיי מתקתקות על המקלדת, להראות כאילו חזרתי לשגרה: 
"הצלחתי! עוד פעם!" ודפיקות הלב שלי רוקדות.

לאחר שבוע וקצת, כמתוכנן, מתוך כוונה לא לעשות רושם של יותר מידי נלהבת, 
הרמתי אליה טלפון
"אלי" אמרתי, "היי, מדברת תמה מהקפה בשדרה, זו שאוספת סיפורי אנשים, זוכרת?"
"מממ, הי תמה, כן אני זוכרת, זאת את שיושבת בקפה בשדרה שאוספת סיפורי אנשים....
זה בקשר לסיפור של הסיפורים שלי, נכון? כן זוכרת, זוכרת טוב".
"יופי, שמחה שנשארתי בזיכרון. מתי את מגיעה לבית הקפה השבוע?"
"או, השבוע לא אגיע, אלא אולי רק בשבוע הבא".
שתקתי לרגע, אולי התחרטה?
"אפשר לקבוע משהו? פגישה קצרה?" התעשתתי והמשכתי
"לא, זה בסדר" היא עונה "ביום שני הבא  כנראה אהיה בבית הקפה שנפגשנו,
בשדרה, בסביבות השעה 12.30 ואהיה פנויה עד 15.30 לכל היותר 
כך שיש לנו מספיק זמן להכיר ולראות אם זה מתאים. לשתינו הכוונה".
"יופי" אמרתי שוב, מתאוששת מעצבוני הרגעי. "אהיה שם".
סיימנו את השיחה במילות ברכה כנדרש.
אני עוד נשארתי בה, בשיחה, גם כשהסתיימה. 
מנסה לשחזר את הקול, את הנימה, האם נאמרו דברים בין המילים?
משהו באלי עורר בי סקרנות חתולית חסרת סבלנות...
לא ידעתי להסביר לעצמי למה ומדוע?
משהו ביציבה שלה. בתנועת היד, בריקוד המבט, בניגון הקול כשדיברה.
ידעתי שיש בה המון סיפורים. המון לגלות המון להקשיב.
                                           
הזמן חלף כמו שתמיד הוא חולף לו. 
אני הייתי עסוקה בדברים יומיומיים, בית, סידורים, בן זוג, ילדים.
כל החבילה הרגילה והשגרתית שלי. 
היו ימים שאלי צפה ועלתה במחשבותיי לרגע ונעלמה.
לא הייתי עסוקה בה או בפגישה.
ביום שקבענו, נפגשנו.  
עוד תהיתי יום קודם אם להתקשר לתזכורת או לשלוח הודעה ולבסוף החלטתי שלא. 
זהו סוג של מבחן לברור אם חשובה לה הפגישה או שזו היתה גחמה של רגע. 
חלק מהדרך לתהות על קנקנה. 
אגב, גם היא לא התקשרה ולא שלחה הודעה.
אני הקדמתי כהרגלי לפגישה מתוך כוונה תחילה.
רציתי למצוא פינה שקטה, להתמקם. רציתי לראות אותה בבואה. 
לראות את התנועה, את מצב הרוח שהיא מביאה כשהיא נכנסת, את המבט המחפש.
איזו כניסה היא עושה?
התמקמתי ליד שולחן פינתי, פתחתי את המחשב הקטן שלי ובדקתי את מכשיר ההקלטה: "אחת אחת הסיפור של אלי".....הקשבתי להקלטה.
הכל עבד כשורה. 
קוותי שאלי תרגיש נוח  והמכשיר הקטן שאצמיד לחולצתה לא יפגע ולא יפריע לה.
בדיוק בשעה היעודה, נכנסה אלי לבית הקפה.
צעיף צבעוני כאילו נפל על כתפיה. 
תופס את את העין ומפנה ישירות את המבט אל צווארה 
ואל פניה העטורים בשפעת שיער ארוזה ומונחת על כתפה.
קמתי לקראתה, זיהתה אותי וצעדה. 
תנועתה גמישה המבט שלה ממוקד בי, לא מסתכלת סביב, 
נותנת הרגשה שרק אני והיא פה. חיוך גדול מאיר את פניה היפות.
היא נגשה עד אלי, הידקה אותי אליה עם שתי זרועותיה בחיבוק גדול, 
"שלום לך, אני רואה שאת התכוננת לכבודי..." 
היא אמרה מסתכלת על המחשב ועל החוטים המתפתלים.
"בהחלט" אמרתי והתיישבתי "איך את?"
"בטוב" ענתה בקצרה "רצה, מעניין לעניין, ככה אני, כל הזמן, גם כשאני נחה" 
וצחוקה מתגלגל, נעים לאוזן ומצרף אליו מיד גם אותי. 


2 comments:

  1. אהבתי את הכינוי 'ציידת סיפורים', וזה בהחלט משתלב היטב גם עם התמונה של המצלמה, שגם היא סוג של ציידת.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה כמו.
      כן, נכון, גם המצלמה היא סוג של ציידת.
      אם כך יש פה יותר מציידת אחת, עכשיו שמה לב...)

      מחק