יום שישי, 6 בספטמבר 2019

ממשיכים - ציידת הראשים


תקציר - הרשומות הראשונות (הצצה ראשונית)
תמה ציידת הראשים - ציידת סיפורים של אנשים, 
פוגשת במקרה אשה בשם אלי - וחשה שיש לאלי סיפור ששווה להקשיב לו 
ואולי אף לכתוב אותו. היא מצליחה ליצור אתה קשר ראשוני ולהפגש אתה.



בדיוק בשעה היעודה, נכנסה אלי לבית הקפה.

צעיף צבעוני כאילו נפל על כתפיה. 
תופס את את העין ומפנה ישירות את המבט אל צווארה 
ואל פניה העטורים בשפעת שיער ארוזה ומונחת על כתפה.
קמתי לקראתה, זיהתה אותי וצעדה. 
תנועתה גמישה המבט שלה ממוקד בי, לא מסתכלת סביב, 
נותנת הרגשה שרק אני והיא פה. חיוך גדול מאיר את פניה היפות.
היא נגשה עד אלי, הידקה אותי אליה עם שתי זרועותיה בחיבוק גדול, 
"שלום לך, אני רואה שאת התכוננת לכבודי..." 
היא אמרה מסתכלת על המחשב ועל החוטים המתפתלים.
"בהחלט" אמרתי והתיישבתי "איך את?"
"בטוב" ענתה בקצרה "רצה, מעניין לעניין, ככה אני, כל הזמן, גם כשאני נחה" 
וצחוקה מתגלגל, נעים לאוזן ומצרף אליו מיד גם אותי. 
אחרי עוד רגע, היא כבר ישובה.

"רוצה לשתות?, אני שואלת
"ברור!" היא עונה ומרימה יד מזמינה את המלצרית
זו מגיעה וכשאלי פונה אליה מיד עולה חיוך על פניה של המלצרית הצעירה. 
יש משהו מדבק בנוכחות של אלי על סביבתה, אני מציינת לעצמי.
היא מזמינה לעצמה קפה ושואלת אותי אם אני מסודרת?
המלצרית עוזבת את השולחן עדיין עם החיוך שנדבק בה. 
אנחנו מחליפות מילים של שיגרה, אני מספרת לה קצת עלי, 
מאיפה אני, מצבי המשפחתי, אני מספרת גם שמאז ילדותי הצעירה אהבתי להקשיב לסיפורים והייתי מתאהבת באנשים שידעו לספר סיפור. 
הייתי מזהה אותם תמיד ומצליחה לגרום להם לספר גם אם לא לגמרי התכוונו. 
כך בשלב, מסוים, לאט לאט ועם השנים הסיפורים לא היו רק סיפורים הם היו סיפורים של אנשים. סיפורי חיים. 
בהדרגה וכמובן עם רשות התחלתי להעלות את הסיפורים על הכתב. 
את כל זה סיפרתי בקצרה בזמן שאנחנו מחכות שהקפה שאלי הזמינה, יגיע.
לא רציתי לדבר הרבה. רציתי לשמוע את הסיפור שלה.
מניסיוני אני יודעת שצריך ללכת בקצב של המספר. 
להמעיט בשאלות. לא לזרז. 
לאנשי הסיפור, יש קצב משלהם. 
אנחנו נכנסות עכשיו לריקוד בשניים בו היא המובילה. 
היא בוחרת את המנגינה ואני שם אתה.  

אני שואלת אם זה בסדר שנקליט אותה כשהיא מספרת והיא צוחקת:
"את גורמת לי להרגיש כמו אישיות חשובה" היא ממשיכה "כן, אין לי שום בעיה"
אני מחברת את המיקרופון הקטנטן אל הצעיף 
ואז היא אומרת, "אולי כדאי שאסיר את הצעיף כי הוא עוד מעט הוא יציק לי, יהיה לי חם" 
היא מסירה את הצעיף ואני מחברת את המיקרופון אל מפתח הצוואר של שמלתה.
תוך כדי אני נושמת את ריחה. הוא נשמר בי.
כזאת אני, אוספת, סיפורים, ריחות, טעמים, אנשים.
אני מבקשת ממנה להגיד משפט לניסוי הכלים ותקינות ההקלטה.
אלי אומרת: "פגשתי בחורה בשם תמה אוהבת סיפורי אנשים" והיא צוחקת.
אנחנו מקשיבות להקלטה. הכל צלול וברור.
"נפלא" אני אומרת לה. "ברגע שתהיי מוכנה אנחנו יכולות להתחיל".
"נראה איך הולך ואם זה בכלל מה שאת מחפשת כשאת אומרת אישה- סיפור. את עוד תיווכחי, אני בעיקר אשה סיפורים"  חיוך גדול יושב לה על הפנים.
"את יודעת", היא ממשיכה "כשאני מתחילה הכל זורם....אני נסחפת, תעצרי אותי מידי פעם, תשאלי שאלה או פשוט תגידי די. כן, ועוד משהו, בשלוש וחצי – אני לא כאן..."
חייכתי אליה ואמרתי "אין בעיה" משתדלת שקולי לא ירעד וההתרגשות לא תבלוט. 
ככה אני מול אנשי הסיפורים שלי. מתרגשת כאילו אלו חלקים מסיפורים החיים שלי.
"אם זה בסדר מצדך, אני לא אתחיל לספר את סיפור חיי, מי אני מה על מה וכמה...חלקים בוודאי יעלו תוך כדי, התכנסנו פה בשביל הסיפור, לא?"
ומיד המשיכה.
"בראשית", סיפרה אלי, "כך מתחיל כל מסע.
נסעתי לטייל, לגלות. לאסוף עוד חוויות, לאצור במצלמה שלי תמונות חדשות, רעננות, לחפש אור אחר וכן גם צל.





2 comments:

  1. עכשיו אני סקרנית לשמוע את הסיפור שלה. הקדמה מעולה.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה, כמו
      אני בהתחבטות, זה סיפור ארוך, האם מתאים לפרסם אותו במקטעים/פרקים?
      אשמח לשמוע את דעתך.
      יום טוב

      מחק