נקצרו שדות זהב
לבני הכותרת מושטים צווארם לקוטפת
גם.
הרימון מתפקע מנחת
גרגרים אדומים מפצחים
עסיס אדום דם
ציפורי הצפון
חונים לרגע
ונחליאלי קטן עייף מסע
נח נם.
האבנים שלי
צופות בעמק ילדותי
אל מול גבעת הולדתי
מתבוננות
שותקות
דוממות.
סתיו.
ושוב.
ושוב צומח חצב
מרכין ראשו
עכשיו.
לבני הכותרת מושטים צווארם לקוטפת
גם.
הרימון מתפקע מנחת
גרגרים אדומים מפצחים
עסיס אדום דם
ציפורי הצפון
חונים לרגע
ונחליאלי קטן עייף מסע
נח נם.
האבנים שלי
צופות בעמק ילדותי
אל מול גבעת הולדתי
מתבוננות
שותקות
דוממות.
סתיו.
ושוב.
ושוב צומח חצב
מרכין ראשו
עכשיו.
יפה התיאור - ואיכשהו, כנראה בגלל האבנים, לא בטוחה שמדובר על יום ההולדת שלך, אלא של מישהו/מישהי אחר/ת.
השבמחקנכון, לא יומולדת שלי. ההיא כבר איננה לחגוג...אני כותבת בשמה...
מחקהרבה עצב עולה מבין השורות.
השבמחקהזכיר לי את השיר - החיטה צומחת שוב.
פועה, בהחלט הדהדו בראשי המילים
מחק: והחיטה צומחת שוב.
אכן קשה לתפוס כיצד עולם כמנהגו נוהג כדמישהו נעלם ואיננו עוד.