רכבת בוקר מהצפון דרומה
מלאה וצפופה עד עייפה
כולם וכולנו ממלאים את בטנה
חיילים, אב עם ילדים צעירים.
מעסיקים אותו ללא הרף,
תפתח-תסגור,תתן-תיקח-תחזיר- תביא ומהתחלה.
אנשים מעונבים,
אחרים שקועים בעיתונים,
ממלאים את כירסה הנפוחה.
אני נוסעת לכנס סגירה. חוגגים פרידה.
בינתיים שוהה ברכבת בוקר של יום בהיר.
חושבת רכבות, כשאנחנו, אלה של פה
חושבים רכבות, המחשבות רצות מיד
לתיאורי השם, אני מיד עוצרת אותם:
הי, אין לכם פה מקום, גם כך צפוף כאן.
לכו, עופו דרך החריצים!
המחשבות על הרכבות ההן מיד נעצרות, מרכינות ראש ומסתלקות.
אחרי שרגלי שנושאות את הגוף, את הקולות
הנדנודים והטלטלות אומרות לי,
שימעי, עם כל הכבוד, אנחנו מתמרדות!
אני אוספת את שולי שמלתי, כורכת
אותה סביב המורדות ומתיישבת
על רצפתה של הרכבת המשקשקת.
הנוף עכשו משתנה, אחר.
זווית הראיה, קיבלה תפנית, האבא עם הילדים
הקטנים מושך את תשומת ליבי.
הילדים כבר ממש מיצו את רעיון הרכבת
והגדול שבניהם אומר, "אבא! זהו
אני רוצה לחזור הביתה". האב מלטף
את ראשו ולוחש, "יהיה לנו כיף ביחד, עוד תראה".
אבל הילד ממש לא מתרצה.
ברגע זה אני קולטת את המזוודה הגדולה שלהם ושהרכבת הזו נוסעת עד לשדה עם המטוסים היוצאים.
מבטיו של האב, שלא רוצה שישמעו את לחישותיו, לוכד אותי
והראש שלי מיד מתחיל בלי רשות כמובן
לטוות סיפור מתח ומילוט על אבא שאולי בלי לספר לאף אחד או אחת, לוקח בחשאי,
את ילדיו למסע מבלי שיהיה רשאי.
אני אוהבת סיפורי רכבות. הכל יכול לקרות. וכאן אנו עוברים מעצב להרפתקאות, והכל בדמיון.
השבמחקזמן רכבת מאפשר להתבונן סביב ולאסוף סיפורים. תודה!
מחק