קפה לדרך

כל בוקר יום שלישי תמרה יושבת עם תלתליה שמכסים סודות בבית הקפה, מול החלון הגדול הנפרש מול שדרת שמלת העיר.

באותו מקום. באותה פינה. יושבת ומחביאה בין תלתליה סיפורים. רק החריצים הדקיקים שלצד העיניים מגלים שיש שם עלילה שלמה, מרתקת.

טבעות מקשטות את אצבעותיה שעשו, נגעו, חבקו וטיפלו לאורך שנים וכל אלה חרצו  בהם הרבה פסים, קטנים עדינים.

בכל בוקר, השלישי בשבוע, היא נכנסת לבית הקפה הזה בלב השדרה, השדרה שהיא השמלה היפה של העיר, יושבת עם תלתליה הערמוניים בשולחן האחרון בצד שמאל, פניה אל הבאים ואל השדרה. בקביעות שומרת על השגרה.

היא מזהה את הבאים והבאות. אל כל הקבועים, מהנהנת הנהון קצר ומסננת מעיינה את המזדמנים.

בכל שלישי אחרי שתמרה עוברת על כל העיתון מגיע הזמן בו היא מקפלת אותו בקפידה, מניחה לצידה וממקדת את מבטה בחלון. משהו מצטרף אל המבט שלה עכשיו. איזו ציפייה דרוכה. העיניים שלה קצת מצטמצמות, מחודדות. היא קולטת מרחוק את ההליכה של זו שמתקרבת ובאה. על כתפה תלוי סל קש צבעוני ועמוס. נוטה קצת על צידה מכובדו, שכנתה, זו שגרה דירה מולה, חברתה. עכשיו אפשר לראות שמשהו בגבה של תמרה מתחדד. היא לופתת בחוזקה את ספל הקפה שנח בין כפות ידיה. מסמנת למלצרית שתכין לה עוד כוס קפה לקחת.

כשהאישה הולכת ובאה קרוב, מעלה תמרה חיוך נעים המופנה אליה, מנופפת לה בידה. ורדה, שכנתה, כמו מידי שבוע, מנופפת בחזרה ואומרת בשפתיה ללא קול:

"כרגיל, נוסעת אל הבת בצפון, מה נשמע?"  תמרה מהנהנת ברכה בחזרה ומשיבה גם היא מבעד לזכוכית החלון, ללא קול "הכל טוב, נסיעה טובה".

ורדה ממשיכה בדרכה ותמרה מלווה אותה במבטה עד שזו נעלמת. היא לוגמת את הלגימות האחרונות של הקפה.

זה הזמן בו היא אוספת לאט את חפציה מהשולחן הקטן, מזמינה חשבון. משלמת, מקבלת את כוס הקפה לדרך.

כשהיא מתרוממת מהישיבה, כאילו התלתלים שעל ראשה מתנערים, אוספים רוח חיים משלהם.

אפשר להבחין איך עול שנים יורד ונושר מעליה, איך צעדיה על אותן מדרכות מוכרות נעשים קלים וקופצניים יותר. משהו בתנועת הגוף שלה כמעט אומר צעדי ריקוד.

היא מגיעה אל הבניין שבו שוכן ביתה ולפני שהיא דוחפת את דלת הכניסה היא מעיפה מבט מסביב, כאילו כדי לבדוק.

מזמינה את המעלית, מחכה, חסרת סבלנות. מנענעת את רגלה.  המעלית מגיעה, היא נכנסת, לוחצת על מספר הקומה של בית שלה. כשהדלת נסגרת היא מתבוננת במראה, מסדרת את התלתלים שמסתירים יפה את הסודות שלה. מורחת שפתון שיבריק קצת את שפתיה שיהיו בורקות כמו העיניים.

המעלית נעצרת, הדלת נפתחת והיא כמו בכל בוקר שלישי בשבוע, במקום לפנות ימינה אל ביתה היא פונה שמאלה, לדירת שכנתה, חברתה.

נוקשת בשקט שתי נקישות קטנות על הדלת. הדלת נפתחת מיד והיא גולשת פנימה. אל זרועותיו המחכות. 

היא מגישה לו את כוס הקפה לדרך עם ריח השדרה.