יום ראשון, 10 במאי 2020

רכבת לנאפולי עם סופיה לורן

תוך כדי זפזופ במכשיר שמדלג בין מציאות אחת לשנייה נעצרתי מול יופיה של סופיה לורן האחת והיחידה בסרט עם מרצ'אלו מסטרויאני "אהבה נוסח איטליה" לא נעצרתי לזמן רב כי עניינים אחרים בערו אבל...מיד כמו הגלים בים הם הביאו את איטליה עד לכאן.

רכבת פרברים מנומנמת מסורנטו לנאפולי
תיירים עם מזוודות ועם מכשירים קטנים אוספי זיכרונות ועולמות שלמים ביד.
תיירים בוהים.
נוסעים איטלקיים עולים ויורדים בתחנות קטנות.
רכבת רעשנית שגלגליה חורקים ומדברים בקול גדול.
חלונות גדולים. בחלקם העליון פתוחים. 
כשהרכבת מתגלגלת ומתנועעת מצד לצד, הרוח משיבה נפש אך כשהיא עוצרת הכל נעצר יחד אתה. צפוף וחם.
מנהרות חשוכות מזמנות לה אפשרות להאיץ.
יש הרגשה שככה תוך כדי התאוצה נשלח עוד רגע קדימה בטיל אל האוויר.
אני לא נוהגת לנמנם בנסיעות, לא במכוניות ולא ברכבות אבל הטלטולים של הרכבת הזו ייחודיים. 
אילולי הרעש ומושבי הפלסטיק הנוקשים הייתי נרדמת כמו האיטלקייה שישבה בספסל לצידי. כנראה שהנסיעה הזו היא שיגרת יומה.
מולי יושבת סופיה לורן הצעירה. 
בתחילה כשעלתה והתיישבה, נשאה מבטים מפלרטטים עם סביבתה כאומרת, רואים?! רואים שאני דומה...?
אחרי עוד דקות, הטלטלות עוררו את המציאות ומבטה נרגע, קצת התנמנם עם התנועות הערסליות של הרכבת הצורמת.
ואני, אני נלחמת עם עפעפי שלא יפלו גם הם.
בסוף, הרמתי ידיים נכנעתי ונתתי להם לצנוח לאט ובשקט. 
הקשבתי לקולות וחשבתי שאם עיוור עולה לרכבת הזו ללא ליווי בפעם הראשונה, 
הוא בטח מבוהל בטירוף מעוצמת הרעשים והשיחות הקולניות, הכמעט צועקות הכוללות משבי הנפות הידיים. 
איטלקים כמו איטלקים. 
אני מפקירה את עצמי לקולות, 
לשמש של אוקטובר שחודרת חלונות ענקיים.
לנוכחות של תואמת מעט סופיה לורן
ולרוח הנעימה.
מתענגת על הימים האחרונים של זמן איטליה, עד לפעם הבאה.
אינשללה במהרה.




אין תגובות:

פרסום תגובה