יום רביעי, 24 ביוני 2020

סוף סוף דייט

ושיק שיק שק הקטר נשף
ותיק תיק תק הגלגל חרק...
הנה שבה הרכבת.
הנה היא חולפת עוברת ואני אתה ויש לי שיר בלב שהיא חזרה.
במהלך ימים רבים ראיתי אותן חולפות על הפסים. ריקות, עצובות, הולכות ושבות.
תהיתי למה? למה הן רצות כך ריקות על הפסים?
אולי בכדי לאמן את הרכבים
(כ' דגושה), אלו היושבים מול ההגה הרכבתי ומנהיגים אחריהם את הקרונות. דואגים שירוצו אחריהם בשורה, בלי להותיר רווחים? כלומר לשמור על כושר קרונות אחראי וקבוצתי.
אולי,בכדי לשמר את הגלגלים והפסים שלא ירגישו מבודדים או חלילה בודדים שרק צופים בהם מרחוק?
אולי כי הקרונות התגעגעו כמוני לצפות בגלים?
ואולי כי התגעגעו לאנשים ולסיפורים שהם מביאים כשהם עולים ולוקחים אותם איתם כשהם יורדים, מפנים מקום לבאים?
אתמול היא חזרה סוף סוף אחרי המון ביחבושים והתלבטויות (בעייני מוזרות. מכיוון שהאוטובוסים המשיכו ופעלו), לעצור בתחנות ולהזמין אליה אנשים.
היום אני שבתי אליה. עם חיוך שהסתתר מאחורי מסכה ורון בלב שממילא מסתתר לו כל הזמן.
אחרי שהזמנתי באתר מקום כנדרש ואחרי שפקח בדק לי את הברקוד במסך הקטן של החכם מכל אדם.  נכנסתי בשעריה.
שעת בוקר.עד לפני קצת, בשעות האלה, היא היתה עמוסה להתפקע. 
עכשיו לכל איש מרחב, מושב כפול משלו.
לכל איש ולכל סיפור יש מקום להתפזר.
אולי בגלל הרווחים הגדולים והפיזור היה לי קשה לתפוס סיפור מאחד האחרים ולקחת אותו אלי? אולי.
ובכל זאת מאוד נהנתי ותוך 50 דקות קטנות כבר הגעתי וירדתי.
מקווה שלא יעצרו אותנו שוב מלקיים את הדייט השבועי שלנו. 
גם אם אולי יהיה לה קשה לזהות שזו אני החמושה במסכה ואולי גם במשקפיים. 
אני אזהה אותה בכל מצב, 
בוא אבוא גם בשבוע שאחריו - ומאוד מקווה שגם היא לא תאכזב אותי.
                            
                                  
                                    



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה