שלומות לך.
הנה אנחנו ממשיכים להתכתב, היינו באשרם ההוא של ג'ון שניידר בווגאס, עברו שנים מאז,חווינו שם חוויות מיוחדות.
האשרם הוא נווה במדבר שקט ורגוע וכל כך שונה (למזלנו), מהעיר ווגאס ובעיקר ממה שווגאס מייצגת.
כאן הכל בנוי סביב כבוד האדם והרחבת הנפש.
תודה לך על ההזדמנות ההיא. אף שעבר זמן היא עדין נצורה בליבי.
עברתי בזמן האחרון (ימי הסגר הותירו זמן פנוי רב), על תיבת הדואר במחשב שלי. על תיקיית המכתבים ששלחת לי.
נתקלתי גם בשיר של רוני סומק ששלחת באחד מהם והמילים, אח אח המילים!
......
ויָדַעְתִּי אָז, שֶׁצָּרִיךְ לִקְרֹעַ אֶת הַשִּׂמְלָה מִגּוּפָהּ
שֶׁל הַמִּלָּה 'קִנְאָה' כְּדֵי שֶׁכֻּלָּם יִרְאוּ אֶת צַלְּקוֹת הַשֶּׁקֶר
שֶׁצָּרַבְתִּי בִּי,
שֶׁצָּרַבְתִּי בָּהּ.
נפלאות ועדיין כל כך בוערות.
לא,לא קראתי את כולם, עצרתי פה ושם וחשבתי:
בא נגיד שחליפת המכתבים בינינו היתה כמו פעם: כזו שכתובה ביד על נייר מקופל שנכנס לתוך מעטפה ועליה בול והיה גם...איש דואר שהולך עם תיק עור גדול וכבד הנח בקביעות עם רצועה צולבת על כתפו והפה הפעור מלא במכתבים, שוכן על ירכו...אהה והיתה התיבה. גדולה, צבועה באדום ומחכה.
זו שבודקים אותה כל יום בצפייה ובתקווה.
זו שלפני שפותחים אותה צועדים את הצעדים האחרונים אליה בצעדי "טיפ-טופ" ואומרים בלב 7 או 8 ברכות.
עומדים לפניה, עוצמים את העיניים והלב מתקתק שבעתיים.
אז, פותחים לאט, כשהעיניים עוד עצומות ומפשפשים ביד.
אם נתקלים במעטפה, מתפללים שוב שזו תהיה ה"מעטפה הנכונה" ולא איזה חשבון, דוח או נייר ממס הכנסה....
אז תאר לך שכך היינו מתכתבים ואוספים במסתור, כל אחד מאתנו את כל המכתבים (והמתנות: הספרים,הדיסקים ואולי גם הפרחים המיובשים ששלחנו).
וככה לאחר מותנו, באחד משווקי הפישפשים, (לשם היו ילדנו כמובן,מעבירים את רוב הרכוש הנטוש שצברנו), היו מגיעים איזה זוג צעירים, שהוא בא וקנה איזו שידה קטנה והיא קנתה שולחן עבודה.
הם הביאו את השולחן והשידה בהובלה הביתה. וכשסידרו אותם במקומם גילו לתדהמתם במגרות הפנימיות, כל אחד מבני הזוג, צרור עטוף.
כשפתחו את צרור, גילו מכתבים (שכמובן כל מעטפה של מכתב כללה בול שנשא חותמת ותאריך). אחרי תהיה ודיבור קצר - בוא נקרא לו "או" ולה "עם", הבינו השניים: או ועם, ששני הצרורות קשורים.
כשנרגעו מהגילוי המדהים - כי הרי, מה ההסתברות שדבר כזה יקרה?
החליטו לסדר אותם לפי סדר של: היא כתבה הוא ענה.
"או" אמר: חייבים לסדר את המכתבים לפי הסדר על הרצפה.
ו"עם" ענתה: אני אקח את שלו ואתה את שלה.
אחרי שסידרו את כל המכתבים ברצף הנכון והוסיפו את המתנות לצידן,
שאלה "עם" את "או": עכשיו כשאנחנו מתכוונים לקרוא את כל האוצר הזה שנפרס לפנינו אתה חושב שזה בסדר שאני אקרא את שלו ואתה את שלה?
"מממממ" המהם או, "אולי בכל זאת, בשביל האותנטיות שלהם כדאי שנשמור על הקולות הנכונים"
מיד הם התחלפו בתפקידים וגם במקומות הישיבה. כל הרצפה היתה כמעט כולה מכוסה ב"שטיח ניירות מכתבים"
אחרי שקראו (לפי תפקידים), כשעתים רצופות ונעשו מאוד רעבים, הבינו שיש להם עכשיו שתי ברירות או אולי שלוש:
1. לא לזוז כמעט ממקומם. להזמין טייק אאווי ולהמשיך בקריאה עד תומה (דבר שיערך לפחות ימים).
2. לאסוף בצורה מסודרת את המכתבים לתוך קלסר גדול ובכל פעם להוציא את אלה שלא נקראו, לפרוס מחדש ולקרוא ושוב לאסוף לקלסר.
3. לפרוס על כל הרצפה המכוסה ב"שטיח ניירות מכתבים", טפט שקוף ניצמד ואז יוכלו להשאיר את ה"שטיח ניירות מכתבים" לעולמים!!! כך גם יפתרו את בעיית חיפוי הרצפה.
אחרי מחשבה והתלבטות ארוכה של בעד ונגד לכל אחת מהאפשרויות, וכשנעשו ממש רעבים, החליטו שכרגע יזמינו טייק אאוי וגם יזמינו משלוח של טפט שקוף כך שיוכלו לאכול ומיד אחר כך להדביק את הטפט ולעצב את ביתם עם שטיח מפואר וייחודי.
עוד הוסיפו על קיר פינת האוכל לוח גדול שעליו הכינו טבלה, בה ציינו לעצמם אילו מכתבים כבר קראו (שלא יחזרו על עצמם).
מכיוון שבעצם מצאו את עצמם כל כך עסוקים במכתבים החליטו לעזוב את עבודתם ולפתוח בית הוצאה לאור בשם :"עם ואו - מוציאים לאור - ספרי מכתבים"
כמובן שהספר הראשון בהוצאה היה הספר:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה