יום שני, 1 בפברואר 2021

מה עושות המסכות ברכבות?

 

ממשיכה לנסוע ברכבת.

הלוך ושוב.

כל עוד היא מקשקשת מנגינות עם הפסים אני נוסעת.

מתיישבת על ספסל לבד ושוקעת.

לפעמים שוקעת במראות הים והשדות ולפעמים במסך הקטן שהופך לעולם גדול.

פה ושם מציצה על השכנים. אלה שנוסעים למרחקים ארוכים ואלה שמתחלפים.

פעם, מיד היה מי שסיפר לי סיפור. סיפור לזמן רכבת.  

זוכרת פעם איש שכולו לבן שפגשתי לרגע קטן כשהרכבת עצרה עצירה בתחנה והוא כבר מיהר, 

ניצל את זמן העגינה הקצר, השליך אלי דרך החלון את סיפורו. 

ממש אל בין אצבעותיי. הוא נותר בתחנה ואני אוספת אלי את הסיפור בזמן שהרכבת המשיכה ונסעה.

זוכרת את הצעירה שבאה במסלול מיוחד כנראה מצ'אד (או ליד), 

ועשתה משם מסלול מיוחד עד שהגיעה וישבה ממש בקרבתי 

כי היה לה חשוב להעביר לי את סיפור המסע שלה. 

ואני? מיד כתבתי אותו  מילה במילה.

או זוג האוהבים ההוא שעלה תחנה אחרי, התיישבו מולי וסיפור לי (בלי מילים) בהתרגשות, 

על האהבה הגדולה השורה ביניהם.

לפתע צצה ועלתה באמצע הגברת המכוערת קנאה ואתה בא ללוות אדון כעס.

באו והפכו הכל למריבה גדולה.

 כשהרכבת עצרה וכמעט כשנסגרו שוב הדלתות, קמה היא בעיניים דומעות 

ויצאה ממנה בריצה. משאירה אותו נבוך ומבולבל לבד, עוקב בעיניים כלות כיצד היא נעלמה. 

נותר עומד מול דלתות סגורות והרכבת משקשת בגלגליה הלאה כהרגלה.

כך, כמעט בכל שבוע, במסע הזה שבין הצפון למרכז ובחזרה, היה מי מהנוסעים או הממתינים 

שנתן לי 'שי מסע'- סיפור במתנה.

ועכשיו? 

עכשיו שקט. דממה.

רק שקשוק הגלגלים וקול הכריזה המתריע ומסביר את כללי הנסיעה.

תהיתי, מה קרה? מה השתנה? היכן הם כל הסיפורים?

אולי הם, הנוסעים, העוברים, החולפים לא מרגישים משום מה בנוח להניח בידי עוד סיפורים?

או שבעצם המסכות שמסתירות להם את מירב הפנים ומכסות את הפה הופכות אותם לסוג של אילמים, 

של מסתירים ומסתתרים?

ואולי המסכה שלי שנשענת על האוזניים מחרישה את הלחישות שמטיילות בין הקרונות?

או יכול להיות שמיעוט הנוסעים והמרחקים הנדרשים מעכבים מהסיפורים לדלג ולבוא עד אלי?

אולי?

כך או כך או כך וכך

בכל פעם שאני יורדת מהרכבת אני קצת נעצבת

שאין לי איזה סיפור מתנה באצבעות ועל המקלדת.

רגע. 

הרי לא אני זו שאתייאש

שהרי ללקט סיפורים זה הכי שיש

עוד יש בי תקווה

אולי אולי 

זה עוד יקרה בנסיעה הקרובה.



אין תגובות:

פרסום תגובה