מספרת סיפור

בין הדברים השונים והמגוונים שאני עושה,

(בזמנים אלו בעיקר בעיקר דברים שאני מאוד מאוד אוהבת),

אני מספרת סיפורים. 

לגדולים.

(רק כשמזמינים😉).

איכשהו אני מאוד אוהבת לספר סיפורים שקשורים לאוכל, למטבח, 

לאווירה של סמטאות ואוויר הרים.

(ואז אני מביאה איתי גם טעימות וריחות😋).

רוב הסיפורים שאני מספרת הם סיפורים שמוחי הלא ממש קודח מחבר וממציא.

אבל,

 לפעמים...

אני נתקלת בסיפור טוב שמושך את אוזני ויותר מכך את ליבי והכי מהכל את זכרוני

ואני מאמצת אותו אל אוספיי ומספרת כשמתאים.

אז הנה סיפור כזה לתחילתו של שבוע ששמעתי ממספר מופלא ששמו 

עומר ראובני  שגם הוא שמע אותו ממישהו שפגש מישהו שסיפר לו...

אהבתי ואספתי :

וולאק איזה רב זה? 

מספרים על סוחר מבצרה שעשה עסקים בבגדד ומרוב שהרוויח, שכח שהשבוע נגמר וחיפש מקום לעשות את השבת. 

השמש כבר עשתה סימנים של כיבוי אורות ובמקרה כזה המקום הבטוח ביותר לדפוק על הדלת הוא ביתו של הרב.

"ברוכים הבאים", אמר הרב כשראה את האורח, "אם תרצה להיות כאן בשבת, זה יעלה לך 50 דינר".

50 דינר?! חשב הסוחר, וולאק איזה רב זה? 

שמבקש ממני כל כך הרבה כסף, אבל גם השבת עמדה לדפוק על הדלת והסוחר בלית ברירה נאלץ לשלם לרב את הסכום הגדול.

"תרצה לשתות משהו?", שאל הרב, "יש תה, ליקר רימונים, עראק עם לימונענע ומיץ גויאבות".

"הסדר לא משנה ותביא גם כמה עוגיות תמרים וצלוחית של תורמוס", 

ענה הסוחר תוך שהוא חושב שאם הרב לא התבייש לבקש כל כך הרבה כסף, הוא כאורח, לא יתבייש לבקש כל דבר שיחפוץ בו.

אחר כך הוא מילא אמבטיה ושפך לשם שמן אלוורה, הוא התנגב בשלוש מגבות והתבסם במיטב התמרוקים. 

אחרי בית הכנסת הוא ישב בראש השולחן ואכל כמו שלא אכל מימיו ומכיוון שיש לנו רק סבלנות לדקות, לא אפרט בכמויות 

הקובה שהכניס לפה ובקציצות הערוק שניגב בחומוס. 

לא אגרגר איתכם את היינות המשובחים ששתה.  

לא אלאה בתאורי לשונות הכבש הממולאים באורז וצימוקים, בעופות המצופים דבש ותפוחים, בסלטים ובזגולות המתוקות שמצץ תוך כדי מציצת הסוכר עם התה, 

במיטה הנוחה ובכריות האווזים, בסביח של הבוקר, 

בהפטרה שקרא, בחמין, בשנת הצהריים הערבה ועוד תופינים שבלע או מצץ.  

כשנגמרה השבת הסוחר נהיה צעיר בעשר שנים מרוב תענוגות, 

הוא פנה אל הרב ואמר "תשמע מעולם לא נהניתי כמו שנהניתי אצלכם בשבת".  

כשרצה ללכת, הוציא הרב את השקיק עם חמישים הדינרים ומסר לו בחזרה. 

"חס וחלילה", אמר הסוחר, "זה הכסף שלך על האירוח כמו שסיכמנו".

ההתבונן בו הרב באהבה ואמר "החמישים דינר הם שלך, 

פשוט רציתי שתהנה בשבת, כאילו ששילמת על האירוח חמישים דינר".

שבוע טובטוב לכולם.

מה עושות המסכות ברכבות?

 

ממשיכה לנסוע ברכבת.

הלוך ושוב.

כל עוד היא מקשקשת מנגינות עם הפסים אני נוסעת.

מתיישבת על ספסל לבד ושוקעת.

לפעמים שוקעת במראות הים והשדות ולפעמים במסך הקטן שהופך לעולם גדול.

פה ושם מציצה על השכנים. אלה שנוסעים למרחקים ארוכים ואלה שמתחלפים.

פעם, מיד היה מי שסיפר לי סיפור. סיפור לזמן רכבת.  

זוכרת פעם איש שכולו לבן שפגשתי לרגע קטן כשהרכבת עצרה עצירה בתחנה והוא כבר מיהר, 

ניצל את זמן העגינה הקצר, השליך אלי דרך החלון את סיפורו. 

ממש אל בין אצבעותיי. הוא נותר בתחנה ואני אוספת אלי את הסיפור בזמן שהרכבת המשיכה ונסעה.

זוכרת את הצעירה שבאה במסלול מיוחד כנראה מצ'אד (או ליד), 

ועשתה משם מסלול מיוחד עד שהגיעה וישבה ממש בקרבתי 

כי היה לה חשוב להעביר לי את סיפור המסע שלה. 

ואני? מיד כתבתי אותו  מילה במילה.

או זוג האוהבים ההוא שעלה תחנה אחרי, התיישבו מולי וסיפור לי (בלי מילים) בהתרגשות, 

על האהבה הגדולה השורה ביניהם.

לפתע צצה ועלתה באמצע הגברת המכוערת קנאה ואתה בא ללוות אדון כעס.

באו והפכו הכל למריבה גדולה.

 כשהרכבת עצרה וכמעט כשנסגרו שוב הדלתות, קמה היא בעיניים דומעות 

ויצאה ממנה בריצה. משאירה אותו נבוך ומבולבל לבד, עוקב בעיניים כלות כיצד היא נעלמה. 

נותר עומד מול דלתות סגורות והרכבת משקשת בגלגליה הלאה כהרגלה.

כך, כמעט בכל שבוע, במסע הזה שבין הצפון למרכז ובחזרה, היה מי מהנוסעים או הממתינים 

שנתן לי 'שי מסע'- סיפור במתנה.

ועכשיו? 

עכשיו שקט. דממה.

רק שקשוק הגלגלים וקול הכריזה המתריע ומסביר את כללי הנסיעה.

תהיתי, מה קרה? מה השתנה? היכן הם כל הסיפורים?

אולי הם, הנוסעים, העוברים, החולפים לא מרגישים משום מה בנוח להניח בידי עוד סיפורים?

או שבעצם המסכות שמסתירות להם את מירב הפנים ומכסות את הפה הופכות אותם לסוג של אילמים, 

של מסתירים ומסתתרים?

ואולי המסכה שלי שנשענת על האוזניים מחרישה את הלחישות שמטיילות בין הקרונות?

או יכול להיות שמיעוט הנוסעים והמרחקים הנדרשים מעכבים מהסיפורים לדלג ולבוא עד אלי?

אולי?

כך או כך או כך וכך

בכל פעם שאני יורדת מהרכבת אני קצת נעצבת

שאין לי איזה סיפור מתנה באצבעות ועל המקלדת.

רגע. 

הרי לא אני זו שאתייאש

שהרי ללקט סיפורים זה הכי שיש

עוד יש בי תקווה

אולי אולי 

זה עוד יקרה בנסיעה הקרובה.