אני מהוותיקים. כן, מהוותיקים שלה, נוסע וחוזר אתה. מלווה אותה במסעות ובטיולים במרחבים ובימים. כבר אספתי קמט אחד או שניים ואפילו כתם קטן נסתר מעין.
בכל פעם כשאנחנו חוזרים אל ביתה ואני עולה אתה, אני מרגיש איך בכל מדרגה אני הופך להיות יותר כבד על כתפה. כאילו נוסף לי עם כל מדרגה שהיא עולה, עוד משקל. אני חש איך בהדרגה גופה מתקשח יותר ונוטה על צדו מהמאמץ לשאת אותי.
כשהיא פותחת את הדלת הבית ומסננת "סופסוף" בשריקה מבין השפתיים. היא שומטת אותי באחת על הרצפה הקרה ולפעמים אפילו בועטת בעיטה קטנה. לא כי היא כועסת עלי באופן אישי, לא. זה בגלל המשקל והכתף הכואבת והלב שבוכה לה בפנים.
אני נמצא אצלה כבר לא מעט שנים. נוסע אתה הרבה ימים. אבל בתקופה האחרונה מאז שהכירה את ההוא שגר רחוק השיבות הביתה קשות לה ומכבידות.
דקות אחרי שנבעטתי אל הפינה, היא מרימה אותי ומניחה על השולחן בפינת האוכל. שולחן רחב זרועות. מוציאה מתוכי את צרורות הדברים שהשיבה אתה. היא מוציאה בגדים, מריחה. עוצמת עיניים. רוצה להחזיר תמונות זיכרון. מכניסה יד לקרבי מחפשת את הכיס הפנימי הקטן שלי. אצבעותיה מגששות בעדינות. מטיילות ונעצרות כשהן מוצאות את פיסת קליפת עץ הערמונים שלקחה מהיער שלו. היא מוציאה את הפיסה. מתבוננת, חופנת אותה בין שתי ידה, שוב עוצרת, ממקדת את עיינה. שואפת את ריח הקליפה, ריח היער כולו בא אל קרבה. דמעה מתגלגלת ונופלת עלי. בנקודה שבין הידית שלי לבין הרוכסן. הנה, כאן ישאר עוד כתם קטן, כי ככה זה בתיקי עור בהירים כמוני. הם אוספים אליהם עקבות, ריחות, אהבות ומסעות.
כשהיא מסיימת לרוקן מקרבי הכל, היא הופכת אותי, מנערת. שלא ישאר בי דבר ומכניסה אותי לחשכת הארון. שאנוח מעט עד שתוציא אותי בפעם הבאה.
ואכן לא עובר זמן רב ואני מוצא מהחשכה והמנוחה בארון ביד קלה ועליזה אל אור היום.
אור גדול בחדר. היא מניחה אותי על כורסא גדולה, פוערת את פי הגדול והרחב. בכל פעם שהיתה עוברת לידי היה חיוך גדול עוטף את פניה. מידי זמן היה נופל בקלילות עוד פריט אלי פנימה. שמלה קלילה, חולצה דקיקה, צעיף חם, חולצה גברית ארוכה שלקחה ממנו בפעם שעברה. תחתונית תחרה רכה ומפונפנה. תיק רחצה נפוח לחיים, בגד לעבודה בגן שכובס היטב לאחר הפעם שעברה. צנצנת ריבת כותרות הוורדים עם מדבקה, שהניחוח שלהם דבק בי עוד כשבישלה ורקחה ואני שהיתי על הכורסא.
ממש בסוף, לפני שסתמה את פי עם רוכסן שריצ'רץ' מצד אל צד, הכניסה את אותו פנקס כחול מלא בחותמות מהמון ארצות.
הניפה אותי בקלילות על כתפה שכמו חכתה לי כבר בגעגוע ויצאנו שוב אל דרך ארוכה.
שוב אל המסע.
שבת של תקוה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה