כשאוריקו נולדה לא שמעו את קולה.
לא הוציאה יבבה או צרחה
היא שתקה.
עיינה נפקחו לרווחה התבוננה סביב אל העולם הנגלה.
המיילדת חבטה בעכוזה אך היא המשיכה
בשתיקתה תוך שהסבה ראשה
והמילדת הסתפקה.
גם כתנוקת לא הרימה את קולה.
שעות רבות היתה רכובה על גב אמה המכופף כשזו היתה עובדת בשדות או בבית.
הקשיבה להלמות ליבה.
לא הפריעה ולא הכבידה, לא שאלה ולא הציקה.
כך גדלה וצמחה.
מקשיבה לכולם, מבצעת את שנדרש, מבינה שהעובדה שהיא מתנהלת בחרישות היא תכונה מאוד אהודה על סביבתה.
ילדה שקטה, סימן לברכה.
סימן לאשה ציתנית ומסורה.
אוריקו גדלה לילדה נערה.
כשהגיע זמנה השיאו אותה.
כשהיתה צריכה לשטוף את רגליו, שטפה, כשהתבקשה להכנס למיטה, שכבה וחיכתה.
אפילו דמעותיה ירדו בדממה, שאף אחד לא ישמע.
בטנה תפחה בהדרגה.
באחד הימים בשדה, הבינה לפתע זו שעמדה לצידה, שזמנה של אוריקו הגיע ובא.
היא הושיטה לה יד והלכה אתה לביתה, השכיבה אותה, הרימה שמלותיה ואמרה לה:
עכשיו זה זמן הצעקה.
אוריקו נשמה נשימה עמוקה עמוקה
צעקה צעקה גדולה גדולה שהרעידה את סיפי הבית, יצאה מהדלתות, החלונות ויתר הצוהרים.
יצאה צעקתה והתגלגלה בכל הכפר.
נפלה אל שדות האורז ונעצרה בתעלת המים הזורמים.
כל תושבי הכפר כולם פסקו ממלאכתם.לרגע קפאו.
או אז, הגיח התינוק מתוכה מייבב ומבוהל.
היא התבוננה בו חייכה חיוך קטן
ונדמה.
לעולם.
שבת מנוחה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה