אני מתיישבת.
קצת מתארגנת.
מסדרת את הנשימה החפוזה.
מאיטה.
פותחת את העיתון זה שמחכה לי בכל בוקר בתחנת הרכבת בידי ידיים המושיטות לי אותו, שלא אתאמץ.
אני לא בעניין של קריאת ידיעות. יש תשחץ שמפעיל קצת תאי זיכרון.
ממולי,
יושבים שנים צמודים. הוא והיא.
ברכנו כמעט משתפשפות. אני משתדלת לשבת באלכסון כשפני אל המעברון, להיות בשלי.
הם עסוקים. דנים בקול, מחפשים ובודקים יחד. דירות במחיר סביר בדרך רכבת, על יד הים.
בעזרתו של החכם מכל אדם, כמובן.הם עם גוגל וחבר מרעיו.
אני עסוקה גם בלא לשמוע.
הם ממול מוסיפים נגיעה רכה מידי פעם. מחליקים נשיקה.
הטלפון שלו מצלצל.
הוא מביט בה לרגע ומשתיק אותו.
היא שואלת: סיפרת לה?
לאחר כך וכך, משהו בהתלחשות הופך להתגוששות לחשושית. הוא מנסה להרגיע.
מוסיף נשיקה ומילה רכה אך משהו בוער בה ולא מניח.
היא חוזרת ומלחששת בכעס.
הוא מנסה לפייס להשקיט.
היא לא מתרצה.
הלחש עושה עלית מדרגה
ואני שבכל מאודי מנסה לשקוע בעיתון.
במציאת מילים נרדפות. רק רואה איך כל הנרדפות שלי עפות מהזעם המתפרץ שלפני....
אני מתאמצת לאחוז בזנבה של אחת השאלות "מפרץ רדוד"...."מפרץ רדוד" .....נו....הסרט ההוא עם ברוק שילדס....בנופים היפיפיים...איך קראו לסרט?!!
הבחורה ממולי ממש זועמת והמילה בורחת לי מבהלה.
אני תרה בעייני לחפש לי מקום אחר, שעת בוקר ואני רוצה להתעורר לאט, בלי גיצים וסופות ליד.
לפתע, היא קמה בחטף
מנצלת את עצירת הרכבת ויורדת ממנה לבד
ונעלמת מיד.
"לגונה"! חוזרת אלי המילה, ככה יורדת אל העיתון בשלווה.
ורק הבחור כמו אותו עלה שנשר ונשאר.
יושב שקט מכונס, כמו אחד שחווה הרגע מה זה להיות מיותר.
שבת של שקט ושלווה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה