אלופה בבריחה

 לפני שנים התחלתי תהליך גמילה הדרגתית. 

זה קרה בעקבות ביקורים בארצות נכר ובעקבות השתלטות החדשות פה על כל פינה וזמן.

בתחילה הפסקתי את המינוי של עשרות שנים לעיתון שהיה פותח את הבוקר עם הקפה והסיגריה 

והיה סוגר את הערב במיטה בלי הקפה אך עם הסיגריה.
אחר כך הורדתי את זמן הצפיה בחדשות בטלויזיה ל"ועיקרן תחילה".

בשלב הבא, יש לומר בהדרגה, ויתרתי על תוכניות האקטואליה 

וכך הגעתי למצב שאינני פותחת כלל את ערוצים הישראלים. 

נשארתי עם גלגלצ בנסיעה.
בימים אלה ממש גיליתי את ערוץ 88. 

מוזיקה לאורך כל הדרך. בלי טיפטיפונת של חדשות.

בשעות הבוקר דורי בן זאב הנפלא מנחה והמוזיקה היא ליווי נהדר לנהיגה.
השבוע באחד הערבים בהכנסי לרכב, בהפתעה גמורה,

הקשבתי באותו ערוץ רדיו, לפודקסט על אריק אינשטיין. 

פרק ראשון שנקרא "אריק- רגל פה רגל שם".

תענוג צרוף.

סיפורים מאחורי השירים וסיפורים על האיש. שהיה ממש איש.

אז כן, אני אישה שבורחת מחדשות כבר שנים רבות.

ורק להדגיש שכל הידיעות החשובות מגיעות אלי, בהמון דרכים, אבל הם מסוננות. ממוקדות, בלי פרשנויות על פרשנויות. 

בלי טחינה של התודעה, בלי הצעקות והויכוחים, החזרות, צילומי הזוועות, 

בלי בחירה של עורכים ועוד ועוד. 

יודעת הכל, מעורה ובעלת דעה.
ואם אפשר לשלב את הימים האלה בשירים של אריק על ארץ ישראל ובכלל, את השירים שלמה ארצי, פוליקר וחברים. 

כל אלה בהחלט עוזרים להמתיק קצת את הימים האלה, הנוראים. 

וגם מבט אל הים כשהשמש כבר כולה שם

קצת מרחיב את יכולת הנשימה.

לפעמים, אפילו לדקה שלמה.

מגיעה עוד שבת