יום חמישי, 18 ביולי 2024

איש של יעדים - סיפור אמיתי

לכפר ההוא, הירוק כל ימי השנה, הגיעו נערים ונערות בורקי עיינים ויפי בלוריות. הגיעו ממושבים, ערים מרכזיות, מהבנוניות המתחדשות וגם מהחדשות. הגיעו מהצפוניות, הגליליות מאלה שהפכו ממעברות לישובי קבע ועד לחוליות ואפילו הגיעו כמה מעיר הקצה שאצבעות רגליה טובלות בים. נערים ונערות מכל מיני. היו בני עשירים, בנים יחידים או ממשפחות מרובות, היו בנות תמימות והיו מרדניות. וכולם למדו לחיות ביחד. לעבוד וללמוד. כן, ראשית ולפני הכל לעבוד. העבודה היתה לערך חשוב ומתגמל. אחר כך החברה והחברותא ולבסוף הלימודים ובית הספר. שימי הגיע גם הוא עם עיינים נוצצות מלאות ברצון ללמוד הכל, להצליח לעלות. בא משפחה שהגיעה כמו רבים מארצות אחרות ומנתה לא מעט נפשות ראתה כמוהו בעובדה ששימי בכור הילדים התקבל לזרועות הכפר הירוק תמיד, זכות גדולה שיש לנצלה ולשמוח בה בכל לב. ואכן, שימי יום יום למד. התבונן סביב בסקרנות ובשקיקה. עבד בחריצות והקפיד בקטנה כבגדולה. לא בזבז מעולם את זמנו. כבר בתחילה סימן לו יעדים. אחד הראשונים היה מבטו שנפעם מראש הקהילה הנישא ורם. שימי החליט בינו לבינו ומיד אחר כך הכריז באוזני כל, "אני כשאהיה גדול, ארש את מקומו". בינתיים ראה איך יש בין החברים כאלה שהתחילו לרכוש אופנועים קלים והיו מגיעים או יוצאים רכובים. עייניו של שימי קלו מול אלה ויעד חדש התגבש ונוסף לו מיד. גם אני ארכב על דו גלגלים ממונעים. אצא ואבוא רכוב ויהיו כאלה שיתבוננו בי ויקנאו. בערבים אחרי כל הפעילויות והתפקידים אתגנב בשקט אל הישוב הסמוך ואעבוד מספר שעות במאפיה שפתוחה כל לילה כל הלילה. אמר וכך עשה וכך היה. אסף בשקט ובחריצות את כוחותיו ואצר לקופתו את הכסף שקיבל. מטבע למטבע שטר לשטר. כך במשך חודשים. עיינו חסרות השינה אדומות, תלתליו הקשים אספו גרגרי קמח לבנים. אך הוא עמד במשימה. הסכום הנדרש לרכישה של הדו גלגלי הממנוע הצטבר והיה. סוף שבוע אחד נסע כמידי פעם בפעם לבקר את משפחתו שגרה בעיירה שהפכה לא מזמן ממעברה לקריה. הוא נכנס בשערי הדירה הקטנה, מכל עבר אחיו קפצו לחבקו בשמחה. אימו הביטה בו בגאווה גדולה. אמרה לו "שב יה איבני, שב, הדרך היתה ארוכה ואתה בודאי רעב" שימי רכן וחיבק את כתפיה של אימו "אין בעולם אוכל כמו שלך, יה מאמא. התגעגעתי לריח, ולטעם שרק הידים שלך יודעות לעשות" שימי אכל ברעבתנות את מה שהגישה לו אמו ובסוף בצע את הלחם לנגב טוב טוב את הצלחת שכל הטעמים כולם יבואו אל קרבו. כשסיים, ראה את אמו רוכנת על הפיילה, מכבסת את בגדיו שהביא עימו. היא סובבה אליו פניה ואמרה, "לך תנוח, אתה כנראה עובד קשה שמה, עד שתקום השמש והרוח כבר ילטפו וייבשו את הבגדים ומחר כבר תוכל לחזור עם בגדים נקיים לכפר". שימי עמד לרגע, מתבונן בגבה, בידיה הכובסות, הקמוטות, הכניס ידו לכיסו, נגע בארנקו המלא בכסף שחסך. ראה מול עייניו את האופנוע הקל שבחר. כמה נוצץ היה צבעו האדום. בוהק בשמש וברוח. הוא יכול היה לחוש את תלתליו הנוקשים מתבדרים ברוח בעודו רוכב ביד בוטחת האוחזת בכידון ומחליפה בזריזות הילוכים. הוא יכול היה לראות אפילו את המבטים של כל האחרים והאחרות, מביטים בו בהשתאות. אבל, אבל אז ראה שוב את הגב השחוח של אמו הורתו ואת אצבעותיה האדומות מהמאמץ ומהשיפשוף העז של בגדיו.

באותו רגע ממש החליף יעד ביעד. הוא פנה אליה, ואמר "יה מאמא, קיבלתי עוד יום של חופש. אני לא אחזור מחר בצאת השבת. ביום ראשון בבוקר נלך את ואני לחנות של אדון כספי, נבחר שם את מכונת הכביסה המתאימה, אני אשלם. עבדתי וחסכתי במיוחד בשביל כך".


=

(וכן, שימי הפך לראש הקהילה ויותר - איש של יעדים ומטרות - כבר אמרנו - הפעם הזו - סיפור אמיתי).


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה