צועדת.
יום תל אביב שלי.
עוזבת את הרכבת.
מתחילה ליד הרבה חיילים
חולפת על פני כבישים גדולים.
המון אנשים ממהרים של בוקר.
בניינים ענקיים ששולחים זרועות סמויות המביאות ובולעות לתוכן אנשים, עוד ועוד. בודדים או בקבוצות, כמו נחלים הנעלמים בים.
כך האנשים לתוך בניין.
ממשיכה וחולפת על פני שכונה ותיקה יפיפה, ששופצה ושינתה פניה, הפכה לסוג של קניון עם דשאים ועצים שניתן מתחתם לשוח ונוח.
משם דרך מעבר זמני שעוקף בור גדול גדול אל אותו מקום שתמיד מחכה לי עם קפה, סנדוויצון ועיתון.
אני ועוד לא מעט קבועים של בוקר תל אביבי. מתיישבת לצד אותה קבוצה של גברים שנפגשים כל יום להתחיל מפה את יומם
והם עסוקים בלדבר ולהשמיע את דעתם. ובטח בגלל שזה בוקר, די מוקדם,
הם לא פתחו עוד את הערוץ שלא רק מדבר אלא גם מקשיב לאחר, שהרי בשביל זה,
כלומר בשביל ערוץ ההקשבה - אדם צריך להיות ער כבר שעה ארוכה.
אחרי שמילאתי את הדלק הקבוע, של קפאין משולב פחממות
ואולי קצת חלבונים ובהרבה הרבה מילים בנושאים שונים ומגוונים,
כי אותה קבוצה קבועה דואגת בחריצות רבה לחמם את מיתרי קולם.
אחרי התדלוק הזה, אני ממשיכה לי עם תיקי (כשאני לא שוכחת אותו פה ושם) בדרכי.
ככה כמעט כל שבוע (כשאני כאן ולא טסה לי בין ערי עולם).
כך בדיוק גם השבוע.
חזרתי למסלול הקבוע.
הולכת לי להנאתי.
השמש מחייכת גם היא.
חוצה כביש קטן בין רחוב סואן אחד לזה שיבוא אחריו.
וממש באמצע הכביש השקט,
אני נעצרת באחת.
משהו עולה בנחירי ומיד עוצר את צעדי.
פה?!!!
בלב הבּוּקָה וּמְבוּקָה הזו? של עיר האספלט, המכוניות - שבניהם רוכבים מטורפים על שניים
והבתים שמתחרים על גירוד השמים???!
כאן?!
פסח באוויר הגיע עד לפה?
כאן מתפזרת עננה מבורכת של הריח הנפלא הזה?
ריח הדרים פורץ גבולות ונחיריים רגישות?!
אני מסתובבת באחת. באמצעו של הכביש, העיניים שלי משוטטות, מתרוצצות והאף - מרחרח באויר מחפש את הכיוון המדויק.
הנה הוא. עץ הדר מפואר עומד לו על המדרכה שליד כאומר, כן, אפילו פה בלב האפור מלא בפיח, אני יכול לגדול לתפארת
ועוד יותר מכך, אני יכול את לבך מיד להסיח.
כך עומד לו עץ ומביא ברגע אחד אושר ועושר של כל הדברים הטובים,
זיכרונות, תמונות, קולות, אהבות...אהבות צעירות, אהבות בוסריות....
ומיד המון חיוך נשפך לי על הפנים.
עץ הדר פורח וריחו מחזיר לי נעורים!
הנה הוא לשיפוטכם גאה וגדול ומבשם את הכל
בריח אהבה
