בלוז הירח

והירח היום

עובד כה קשה

הוא גדול

ומאיר

כמו היה פנס של קסם

מנסה  להזכיר

להזכיר רגעים

של

רעד

כשנגעת

ופרמת

כפתור ושרוך נעל

הירח היום

עפעף לשנייה

כשהבחין

שזנחת

וטיפה ירדה על לחיו הלבנה

כשהבין
שהלכת.



הוא והיא

פתח את המזווה ונתקל בה. עומדת, מביטה למרחוק. סימנים שהשאירה מאחור מדליקים את מסרטת הזיכרון.
יצא אל הגן נשם עמוק. אוהב להתהלך בגן בבוקר. עם ספל הקפה וצחות האוויר. הלך בין הצמחים ובדק נביטה. שוב היא עולה ובאה. מתכופפת מעל הערוגה וזורעת, מלטפת ביד עטופה בפרורי אדמה, עלים חדשים.
ניער אותה מעליו ועבר אל הערוגה הבאה. רצה לבדוק את מצב תפוחי האדמה האם הם מוכנים לאיסוף. מבין העלים הציצה דמותה עם החיוך ההוא.
סובב גבו והחל לפסוע אל היער. רוצה לתת לה לחזור אל קפלי מוחו העייפים ולהירדם שם. צעד על השביל, האבנים מרשרשות מתחת לנעליו. מצא עצמו מתכופף ומרים אבן שטוחה, כמו אלו שאספה. מולל את האבן בין ידיו והצליח להריח את ריח גופה. שמט את האבן ואמר: "די, לכי לך מכאן".
והיא המשיכה לצוץ, בין התבלינים, בריח התבשילים, כשאסף את האפונים בגינה. כשקטף את האפרסקים מן העץ. כשבחן את הקיווי על המטפס, כשירד מהיער נוהג במכוניתו והוא לבדו.
יום אחד הוא לקח את הסמרטפון בידיים עבות. החל לכתוב לה הודעה. ומחק.
עבר עוד יום והעלים שביער נגנו את ניגונה, שמע את קולה קורא בשמו באותה התנגנות מיוחדת של האותיות שהיתה רק שלה. היא נהגה למשוך את זנב שמו ומעלה אותו לאט למעלה.... שוב החל לכתוב הודעה. "בואי..." הניח אצבע על כפתור ה"שלח". ונמחק.
וכך יום אחר יום. הוא מצא אותה בכל פינה. מגיחה לו בשעות שהיא בחרה. בכל פעם חזר ואמר "הזמן, בן אדם....תן לזה זמן היא תלך ולא תחזור".
בערבים, ניסה להטביע ראשו בספרים ובכוס יין, אך יותר משורה או שתים לא הצליח, המילים היו יוצאות במחול. כמו שהיא, היתה רוקדת, עיינה עצומות. היתה נותנת למנגינות להכנס לתוך כפות הרגלים ומשם, אפשר היה לראות איך הן מטפסות ועולות אל השוקיים מנענעות את הירכיים, והאגן היה מחכה מעט עד שתגיע המנגינה אליו וכשהיתה מגיעה, היה האגן אוסף אותה, מתעגל, מתערסל ודוחף את המנגינה הלאה אל השדיים אל הכתפיים אל הידיים. ועינה נשארות עצומות ופניה מדברות....והוא היה שוקט, מסתכל בה פנימה והחוצה. רוצה לעשות בה אהבה אך לא מעז להפריע...וכשסוף סוף הוא אוזר אומץ ומושיט יד. היא היתה נעלמת. באחת.
בכל לילה כשהיה עולה על משכבו מכוון את השעון שבסמרטפון, וחושב: אולי הלילה, כשהחושך כבד והמיטה כל כך לבדה זה הזמן וזו העת לכתוב לה: "בואי! בבקשה! בואי..." אך כמו דוב יערות זקן ועייף הוא פחד.
כך עוברים ימיו ולילותיו עד שבלילה אחד כל הכוכבים נאספו אל חלונו והפריעו את מנוחתו. ליקט שביבים של כוח וכתב לה:
"שיהיה לך יום שישי נפלא. אני מנשק אותך. הדוב הזקן"
באותיות בלתי נראות ובהקלדה נסתרת הוסיף " סליחה, אהובתי. בואי. בבקשה, כי קשה נשימתי, בואי"

מישהו

מישהו קרא לי פעם;

פרח עץ השקד שלי

מישהו אמר אותי פעם;

אהובתי!

בשפתי.

מישהו

לחש באוזני

פייתי יפתי.

מישהו נגע בי פעם

ואני התרתי לו
פתחתי חלון ודלת

עד מעמקי נשמתי,

מישהו

סער בי פעם

מישהו.
מישהו

היה בי פעם
השאיר סימן

ונעלם.



כמה חיוכים?

כמה חיוכים יש לו לאדם?

אחד רגיל, כמעט סתם.

אחד, רך המוקדש רק לילדיו

שהופכם לחסידיו.

אחד, כזה של בוקר,

אחד, מיוחד 

שיוצא מבפנים 
כשמובך,

תם, אמתי, ילדותי,

נוגע בו נוגע בי.

אחד לפלרטוט,

אחד של עצבות,

אחד לחברות,

שנים עבורי.

חיוך של אהבה.

אחד שלפני ואחר לאחרי,

שמתחיל ויוצא בעיניים 
נמרח לאט אל הלחיים

וממשיך עד קצות האצבעות ברגליים.

יש אחד שלא רואים 

הוא נשאר בפנים

שקט, 

מהסוג של השוהים והמתבוננים.

 ועוד אחד שעולה 
מר ומכאיב.

זה, 
כשנעלם האיב.

כמה חיוכים יש לו לאדם?

כך וכך וכך וכך.

כן,
יש עוד אחד,

האחרון,

זה שהוא שובל מאחור

כמסך של זיכרון.

רוצה ורוצה

רוצה.

רוצה לצעוק אותך החוצה.

רוצה

שידעו.

רוצה

שאדבר אותך

כמו את ההוא.

לפתוח דלת
תריס וחלון
לנופף ולהתנופף לשלום.

רוצה,

רוצה שתלך לצדי

ברחוב הראשי

ויראו.
אותך
אותי.

בהכי טבעי.

 

בוא

 

 

בוא.

בוא בזרועות פתוחות לאסוף.

בוא.

רעב וצמא לי.
בוא.
בוא להרוות

בוא.

מתגעגע

בוא.

רוֹצֵה עוד.
ב ו א !

 

 



כי טוב

 

הוא פנה ואמר:
לכי לך מארצך וממולדתך ומבית אמך,
 בואי עד אלי.
ושמעתי הקול
 פעם
 אחר
  פעם.
ובכל פעם
 הנחתי כל מעש
 פשטתי שפה
 פרמתי שורש
וכפתור בחולצה
 ואומר:
הנני.

כבקשתך,
כמצוותי.

השלתי נעלי
חלצתי מורשתי,
התעטפתי ציצית, טלית והינומה,
 באתי עד סיפך
לזמן התקדשותנו.
ונאמור:
כי טוב.

כי
 

טוב!