יום חמישי, 9 ביוני 2022

העץ התלאביבי שלי

 

עץ המנדרינות התל אביבי שלי, משך שוב באפי. 

דאג לעצור אותי בצעידת הבוקר השבועית על מדרכותיה של העיר ללא הפסקה.
דאג שאעצור, אשאף עמוק ניחוחו אביט בו, אתעצב שאיש לו דואג לו, לא מטפל בכנימותיו ובענפי הפרא שצומחים על גיזעו.


אם היה לו חבר בסביבה בטח היה מניח ראש על כתפו ומספר צרותיו.
אבל הוא עומד לו לבד, לכן עומד זקוף, נושא פניו אל על, אולי משיח אל אלוהיו.


בעוברי, אני נוגעת בגזעו במגע של חיזוק והתפעלות שלמרות הכל הוא עוד כאן. 

פורח כשצריך, מניב בהגיע הזמן.

כשאביב סביב הוא בשיא פריחתו וריחו מעלה חיוך ונועם על שפתיים. 

ומושך בחוטם של אחת או שתים (אולי אפילו שנים).

בעוד כך וכך פירותיו טעימים טעימים ישובו לעודד את כל הטועמים.
אלו שיצליחו להגיע לענפיו הגבוהים.

עץ המנדרינות התלאביבי שלי. 

(שהרי ברגע שהוא משוייך יש לו משמעות מיוחדת, לפחות אצל אחת, כלומר, אצלי))).

מזכיר לי תמיד את זמני בכפר ההוא, הירוק כל ימות השנה, לא רחוק מפה, ממרכזה של העיר הלבנה. 

שם ריח הפרדסים בבוקר של אביב, על גבי עגלה רתומה לטרקטור, היה אחראי לרגעי שכרותי.


מזכיר ומעלה חיוך של עונג וגעגוע.






סופש נעים 
ולא לשכוח להנות מהטוב.



יום שישי, 3 ביוני 2022

פעם בשבוע - גלידה!

פעם בשבוע באופן קבוע
הוא בא לאסוף אותה.
היא כבר מוכנה שעה לפני השעה היעודה.
מחכה לו.
והוא בא, נוקש על הדלת בנקישה מיוחדת.
היא מזהה, כולה נרננת.
זמן בילוי משותף.
שואל לשלומה, אוסף את התיק שלה, מגיש את זרועו, היא משלבת את זרועה והם יוצאים מהבית אל הרחובות. 
צועדים בנחת. 
היא נשענת עליו קמעה והוא מספר לה את קורותיו.
כך הם צועדים אל המסעדה. שם מחכים יתר בני המשפחה.
אוכלים, מדברים צוחקים בקול גדול.
משפחה.
כשחולפות השעות ולאט מתפזרים.
הוא מגיש לה שוב את זרועו,
יוצאים אל הפיאצה הגדולה.
מתישבים כמו אז, לפני שנים.
כשהיא היתה מושיטה לו את ידה והוא היה אוהב את אחיזתה החמה, הבוטחת כשידו הקטנה מתחבאת לה בכף ידה שאז נראתה בעיניו גדולה. 
היו מגיעים בדיוק לכאן. 
יושבים באותה כיכר.
היא היתה ניגשת, קונה לו ולה גלידה בגביעים קטנים. 
היו יושבים מלקקים, מסתכלים בעוברים והשבים. 
זמן של יחד.
זמן גלידה.
עכשיו, הוא נגש לקנות להם גלידה בגביעים, אותה גלידה באותה גלידריה.
מלקקים כמו אז, היא והוא.
גם כשמסיימים הם לא ממהרים.
יושבים, מתבוננים, מדברים דיבור שלהם.
זמן של גלידה ביחד. 


חג שמח
ושתמיד תמצאו זמן לביחד

יום שבת, 28 במאי 2022

כשהולכת ברחובות או נכנסת לכנסיות

 כשאני הולכת ברחובות, פה או במרחקים, אני פוגשת סיפורים.

הרבה פעמים אני מיד מצלמת. בעיקר בכדי להשאיר אותם איתי. 

עד שאתיישב, עד שאתפנה, עד שאתן לסיפור, בזכות הצילום, לבוא ולהתרווח יחד, אצלי.

היום כשנכנסתי לבקר, ראיתי אותם. 

מיד הקלקתי.

אני מכירה כאלה שניים. ממקומות אחרים

עם סיפורים שונים.

אולי לכן תפסו גם השנים האלה לי את העין ואני תפסתי את המצלמת שלי.

קליק.


פה, 

אחד ישב, מכונס בתוך הכסא שלו פנימה. ואחד בא לעודד ולשאול, 

"נו...ואיך עבר עליך היום?"

הם מכירים שנים. אותה שכונה, אותו בית תפילה.

מכירים אך מעולם לא קרובים.

נפגשו בתדירות גבוהה. אך נהגו להחליף בעיקר מילות נימוסים. בגלל הנשים. רק ועל מה שממש צריך.

עכשיו קצת השתנה.

אחד נעוץ בכסאו והשני מהלך.

המהלך מקפיד לבוא ולהחליף כמה מילים.

היושב, מקצר. 

מרגיש שאינם שווים.

פה בבית התפילה הוא מעדיף להתכנס בשתיקה.

לא אוהב את ההפרעה ואולי גם את החמלה הנשקפת מעייני המהלך 

הנשים כבר אינן.

שניהם לבדם.

האחד מהלך בין אנשים 

השני יושב בכסאו 

מתגלגל ומתפלל.




שבת טובה
ושבוע נפלא
חזרתי קצת🙂




יום שלישי, 24 במאי 2022

והזמן ...ואת...ואינך.

 הם אומרים שמשהו קרה לה

לחתולה.

היא לגמרי השתנתה.

השתגעה לה.


שימבורסקה, כתבה:

"למות - לא עושים דבר כזה לחתול. 

כי מה יעשה חתול ...."


כשזאת שאהבה אותו

נעלמה?


"יטפס על הקירות. 

יתחכך ברהיטים."


ומה עוד?

ואיפה ימצא ניחומים?

ומי יתיר לו את הקשרים?

ומי ידבר אליו

ויספר לו סיפורים?


"משהו כאן לא מתחיל 

בשעה הרגילה. 

משהו כאן לא קורה 

כמו שצריך."


אפילו חתול  או חתולה

יכולים

לראות ולהבין

שהזמן

לא מרפא.

לא

משנה.

ולא

משיב

אבדה.


אז מה הפלא שהחתולה שלי

קצת השתגעה?!


                    אני -   בשמך.



יום ראשון, 6 במרץ 2022

איש בצבע

ראיתי איש צובע עיר.

נתקלתי באנשים שחור לבן

פגשתי אפורים
הכרתי אנשים פסטליים
גם כאלו בצבע אחד או בגוונים,
אפילו כאלה שמחליפים.
ויש איש אחד-
שלל צבעים.


כל יום הוא יוצא עם אופניו
מטייל בעיר הלבנה.
סוקר את הרחובות
בכל מזג אוויר.
הוא רוכב ומורח אותה במברשתו, בבגדיו.
בבוקר,אחרי הקפה השחור הראשון של היום
הוא מוחק את שאריות הלילה.
פותח את ארון הצבעים.
כלומר, ארון הבגדים.
עומד ובוחר את הקשת לזה היום.
לוקח מכאן ומכאן ומכאן
מניח אותם על כסא.
צועד צעד לאחור.
מצמצם את עפעפיו.
נעצר ותוהה.
האם?
אולי עדיף להחליף?
אולי כדאי עוד להוסיף?
יש לדאוג לשלל גוונים מספיק נוגדים. שיתכנסו כולם וירססו שמחה בעולם.
הוא פותח את התריס.
אור צהוב נופל על הכסא ועל הצבעים.
עומד עוד
מתלבט.
מניע את ראשו לצד זה ולצד השני.
מחכה.
רק כשהצבעים מחייכים אליו
והחיוך עובר מהם ועולה על פניו
הוא מתלבש.
עומד עוד קצת מול המראה.
שואל בעצתה והיא עונה.
מניח כובע אחד ומחליף באחר
וכשכל המראה מסתדר
הוא יוצא לצבוע על אופניו את העיר.
איש אחד עם אופניו
על שלל צבעיו.







יום ראשון, 20 בפברואר 2022

אשה אחת, עוברות שנים.


כשהבדידות לפעמים נוקשת לך בדלת

ועצמותיך מזכירות ומונות שנים,

איספי אליך אחת אחת

את קרני השמש 

המצטרפות מחלון המטבח

כירכי אותן כצעיף רך סביב כתפיך,

חממי צוארך,

השמיעי את המנגינה ההיא.

עצמי עיינים

וזכרי.

זכרי

שיש עוד ימים רבים

להושיט ידיים

יחד עם קרני השמש

לעטוף ולחבק


היזכרי,

היזכרי

באותם זמנים

כשכולכם הייתם יחד יושבים

סביב השולחן קטן,

מפטפטים.

הנה הקו מתרחב, ואת מחייכת,

לאט לאט קמה, נאספת.

מצרפת את "פוליאנה" מהכתובים

ושוב,

מתגברת.

 





יום שבת, 29 בינואר 2022

איש אחד

איש אחד
בן חמישים כזה. 

בעל משרד קטן מתוקתק. 

שתי מזכירות מחוייטות. לקוחות מובחרים בודדים. נבחרים אחד אחד.
מקצועיות ללא רבב. זה שם המשחק.


דירה לא גדולה במיקום מדוייק. משקיפה מלמעלה על הכל ועל כולם.
עוצבה בקפידה במינמליזם  מהוגן
עונה  לצרכים וגם למעמד.
יש ילד אחד  מאיזו מערכת חולפת.
היא מגדלת. הוא לא התכחש. עושה את הנדרש.

לא פחות אבל בטח לא יותר.


לא שוכח לפגוש את הוריו. 

במדוייק, לפי תזכורת מהמזכירה והשעון שעל היד.


פעם בשבוע, נוהג מנהג עממיות.
לובש גינס קצת משופשף (ברור ממותג) ויורד לשבת בבית הקפה. 

זה שקרוב, שליד.
יושב לבד.


כך הוא יכול להשקיף על העם ועל סוג של עולם. 

ללמוד קצת מה קורה ומה עכשיו. 

מיד ראשונה, דרך עייניו.
זמן להרגיש כאילו ביחד
ואולי קצת פחות לבד


איש אחד.