האיש של פעם והאשה של מילים

 

פעם. כשהיינו נוסעים ביחד לטיולים בארצות אחרות בעיקר,
והיינו יושבים לנוח, לנשום, לאכול או לשוח...
כמעט תמיד היה נקרה על דרכנו איזה איש או אישה או איש ואישה
(ובאחת הפעמים זוכרת בבהירות בריוויירה הצרפתית, במסעדה - אישה איש וכלב מצויץ בזרועותיו של כל אחד מהם, שניהם היו עסוקים מאוד. מאכילים בעדינות ובחתיכות קטנות שנחתכו בקפידה בסכין ומזלג, פיסות קטנות ורכות של סטייקים הכי משובחים שהיו במסעדה את שני הכלבים...) סיטואציה נפלאה...
מיד היה מתעורר בי סיפור והייתי פותחת דף בספר שבראש שלי והייתי מתחילה לספר את העלילה והביוגרפיה הארוכה של אותם אנשים הנקרים בדרכנו.
הייתי מספרת לו סיפור שלם שכלל פתיחה הסתבכות והתרה......לפעמים לאור שאלה (מחויכת) שלו, היתה העלילה מסתבכת או מקבלת תפנית לא צפויה....לפעמים היה הסיפור ממשיך לאחר ימים עם דמויות אחרות שהיו שובות את דפי הספר שלי והייתי מוסיפה פרק חדש בעלילה...
עכשיו, אני מוציאה את הקטנציק הזה שמחזיק בתוכו עולם ומלואו ומתקתקת פנימה מספר משפטים שאני ממציאה לי, בזכות משהו או מישהו שאני רואה
ומעלה בי אסוציאציה או תמונה, לפעמים קטועה לפעמים שלמה.
אני לא באמת שומעת אותם ובטח לא מכירה אותם.
משהו במראה שלהם מביא אלי סיפור קטן.
אשה של מילים.
וכך גם הפעם, עוד בית קפה, הפעם בעיירה קטנה, יפיפייה - אמילי (Amilly ) שמה, כן, גם היא בצרפת אך לא בריוויירה.
ישבתי לבד עם כוס הקפה הרגיל, זה שאני אוהבת ומוצאת בכל מקום לחבק
וראיתי אותו נכנס.
איש באמצע חייו. הקמטים מספרים שכבר למד והתנסה באי אילו מסעות חיים.
התיישב והזמין כוס יין.
הוא הביא אתו משהו שהיה בו הרבה פעם...
היה גלוי שמשהו מאוד משמעותי קרה לו פעם....
ואני ראיתי.
ראיתי שפעם, הוא פגש בה באישה שנתקל בה, כי יד המקרה כך זימן ורצה.
הוא בכלל לא תכנן וכבר היה בטוח, שאת הפרק הזה כבר מיצה.
היא הציתה בו גפרור ישן. גפרור שהיה חבוי היטב והוא חשב שאבד או נשרף.
פעם, הוא רצה בה וכשהתבונן פעם ועוד פעם אל תוך עיינה וצלל, כבר לא התבייש ואמר לה.
הוא אמר לה בהמון דרכים שידע ובעוד המון דרכים שגילה, דרכה.
פעם, הוא נגע בה ורעד כמו מייתר הגיטרה ששכנה בחדרו, עד אז רק הרוח הרעידה אותה
עד בואה של זו.
פעם, הוא נתן לה להכנס אליו פנימה ולהדליק אור קטן
והאור חימם את הכל מבפנים ומבחוץ.
היו רגעים שהוא התעטף בה, שכח את כל מה שהיה מעבר.
ידע אותה, ידעה אותו.
פעם, הוא הקשיב לה וחיבק אליו את השמחה שהיא הביאה לו
פעם הוא העז.
ואז ראה איך נושרים ממנו הקליפות, איך נופלות החומות שעמל עליהן שנים רבות.
הוא ראה שהיא רואה אותו. למעמקים.
ראה ונבהל. פחד.
מאז הוא עסוק בלבנות אותם מחדש,
את החומות.
להתעטף טוב טוב בכל הקליפות שנפלו. והוסיף עוד.
עכשיו הוא עסוק ומשקיע הרבה בלהסתתר,
להתחבא,
מפניה
מפניו.
דואג שהיא לא תבחין בו, או תמצא אותו בשום מקום.
הוא שוקע עמוק בכאב שלו
הוא משקיע המון בכדי להתחבא בתוך תוכו,
כמו דוב זקן המסתתר במאורתו.

עוד אני כותבת לי אותו, את האיש שהביא אתו אל בית הקפה הקטן והחמים, את פעם, הרמתי עייני שוב לבחון אותו,  אולי אראה עוד בו משהו....
אבל הוא כבר לא היה....הוא כבר יצא.
אולי ראה אותי רואה אותו מבפנים?.....

יש אנשים שחודרים לך מתחת לעור...

ויש גם מקומות שכאלו...

 

 

 

העיירה אמילי  - Amilly  שבצרפת

חיכיתי מחכה אחכה

חיכיתי.

כמו האדמה ביובשה  - למים

כמו העץ באביב לקרן שמש

כמו העלה בסתיו לרוח

מחכה.

כמו אוהב לאהובתו

כמו חייל לטעם של בית

כמו הנודד לשורש

 אחכה.

אחכה, 
אף שיודעת
אחכה.
 

בלוז הירח

והירח היום

עובד כה קשה

הוא גדול

ומאיר

כמו היה פנס של קסם

מנסה  להזכיר

להזכיר רגעים

של

רעד

כשנגעת

ופרמת

כפתור ושרוך נעל

הירח היום

עפעף לשנייה

כשהבחין

שזנחת

וטיפה ירדה על לחיו הלבנה

כשהבין
שהלכת.



הוא והיא

פתח את המזווה ונתקל בה. עומדת, מביטה למרחוק. סימנים שהשאירה מאחור מדליקים את מסרטת הזיכרון.
יצא אל הגן נשם עמוק. אוהב להתהלך בגן בבוקר. עם ספל הקפה וצחות האוויר. הלך בין הצמחים ובדק נביטה. שוב היא עולה ובאה. מתכופפת מעל הערוגה וזורעת, מלטפת ביד עטופה בפרורי אדמה, עלים חדשים.
ניער אותה מעליו ועבר אל הערוגה הבאה. רצה לבדוק את מצב תפוחי האדמה האם הם מוכנים לאיסוף. מבין העלים הציצה דמותה עם החיוך ההוא.
סובב גבו והחל לפסוע אל היער. רוצה לתת לה לחזור אל קפלי מוחו העייפים ולהירדם שם. צעד על השביל, האבנים מרשרשות מתחת לנעליו. מצא עצמו מתכופף ומרים אבן שטוחה, כמו אלו שאספה. מולל את האבן בין ידיו והצליח להריח את ריח גופה. שמט את האבן ואמר: "די, לכי לך מכאן".
והיא המשיכה לצוץ, בין התבלינים, בריח התבשילים, כשאסף את האפונים בגינה. כשקטף את האפרסקים מן העץ. כשבחן את הקיווי על המטפס, כשירד מהיער נוהג במכוניתו והוא לבדו.
יום אחד הוא לקח את הסמרטפון בידיים עבות. החל לכתוב לה הודעה. ומחק.
עבר עוד יום והעלים שביער נגנו את ניגונה, שמע את קולה קורא בשמו באותה התנגנות מיוחדת של האותיות שהיתה רק שלה. היא נהגה למשוך את זנב שמו ומעלה אותו לאט למעלה.... שוב החל לכתוב הודעה. "בואי..." הניח אצבע על כפתור ה"שלח". ונמחק.
וכך יום אחר יום. הוא מצא אותה בכל פינה. מגיחה לו בשעות שהיא בחרה. בכל פעם חזר ואמר "הזמן, בן אדם....תן לזה זמן היא תלך ולא תחזור".
בערבים, ניסה להטביע ראשו בספרים ובכוס יין, אך יותר משורה או שתים לא הצליח, המילים היו יוצאות במחול. כמו שהיא, היתה רוקדת, עיינה עצומות. היתה נותנת למנגינות להכנס לתוך כפות הרגלים ומשם, אפשר היה לראות איך הן מטפסות ועולות אל השוקיים מנענעות את הירכיים, והאגן היה מחכה מעט עד שתגיע המנגינה אליו וכשהיתה מגיעה, היה האגן אוסף אותה, מתעגל, מתערסל ודוחף את המנגינה הלאה אל השדיים אל הכתפיים אל הידיים. ועינה נשארות עצומות ופניה מדברות....והוא היה שוקט, מסתכל בה פנימה והחוצה. רוצה לעשות בה אהבה אך לא מעז להפריע...וכשסוף סוף הוא אוזר אומץ ומושיט יד. היא היתה נעלמת. באחת.
בכל לילה כשהיה עולה על משכבו מכוון את השעון שבסמרטפון, וחושב: אולי הלילה, כשהחושך כבד והמיטה כל כך לבדה זה הזמן וזו העת לכתוב לה: "בואי! בבקשה! בואי..." אך כמו דוב יערות זקן ועייף הוא פחד.
כך עוברים ימיו ולילותיו עד שבלילה אחד כל הכוכבים נאספו אל חלונו והפריעו את מנוחתו. ליקט שביבים של כוח וכתב לה:
"שיהיה לך יום שישי נפלא. אני מנשק אותך. הדוב הזקן"
באותיות בלתי נראות ובהקלדה נסתרת הוסיף " סליחה, אהובתי. בואי. בבקשה, כי קשה נשימתי, בואי"

מישהו

מישהו קרא לי פעם;

פרח עץ השקד שלי

מישהו אמר אותי פעם;

אהובתי!

בשפתי.

מישהו

לחש באוזני

פייתי יפתי.

מישהו נגע בי פעם

ואני התרתי לו
פתחתי חלון ודלת

עד מעמקי נשמתי,

מישהו

סער בי פעם

מישהו.
מישהו

היה בי פעם
השאיר סימן

ונעלם.



כמה חיוכים?

כמה חיוכים יש לו לאדם?

אחד רגיל, כמעט סתם.

אחד, רך המוקדש רק לילדיו

שהופכם לחסידיו.

אחד, כזה של בוקר,

אחד, מיוחד 

שיוצא מבפנים 
כשמובך,

תם, אמתי, ילדותי,

נוגע בו נוגע בי.

אחד לפלרטוט,

אחד של עצבות,

אחד לחברות,

שנים עבורי.

חיוך של אהבה.

אחד שלפני ואחר לאחרי,

שמתחיל ויוצא בעיניים 
נמרח לאט אל הלחיים

וממשיך עד קצות האצבעות ברגליים.

יש אחד שלא רואים 

הוא נשאר בפנים

שקט, 

מהסוג של השוהים והמתבוננים.

 ועוד אחד שעולה 
מר ומכאיב.

זה, 
כשנעלם האיב.

כמה חיוכים יש לו לאדם?

כך וכך וכך וכך.

כן,
יש עוד אחד,

האחרון,

זה שהוא שובל מאחור

כמסך של זיכרון.

רוצה ורוצה

רוצה.

רוצה לצעוק אותך החוצה.

רוצה

שידעו.

רוצה

שאדבר אותך

כמו את ההוא.

לפתוח דלת
תריס וחלון
לנופף ולהתנופף לשלום.

רוצה,

רוצה שתלך לצדי

ברחוב הראשי

ויראו.
אותך
אותי.

בהכי טבעי.