יום שני, 27 במאי 2019

תיק קטן על הגב תיק גדול על הצד..

יום שישי בבוקר
חוזרת מתל אביב צפונה
תיק קטן על הגב, תיק גדול יותר על הצד
צועדת אל המטרה, תחנת השלום והברכה
מגיעה לקניון הגדול ורואה צג דומם ותחנה שוממה.
מה קרה?
מוציאה את החכם מכל אדם.
מתקתקת - ומבינה שהרכבת בימי שישי לא פוקדת את זו התחנה.
נו טוב, רכבת ההפתעות שלנו, מה אפשר לצפות.
שוב יוצאת אל  תחנות האוטובוס מחכה לאחד שיעביר אותי מהתחנה הזו לתחנה הבאה.
משם יש רכבות.
אפילו בבוקר יום שישי.
אני מגיעה לתחנה
עם תיק קטן על הגב, תיק גדול על הצד ועוד שקית עם חלה שנוספה ביד.
הרכבת מגיעה.
רכבת עייפה. רואים שראתה כבר המון המון נוסעים המון המון שנים.
אני עולה. מתיישבת לי עם אנחה. (כי תיק הגב הקטן ותיק הצד הגדול ועוד שקית עם חלה שנוספה ביד שמחו לרדת ממני ולהיות בנפרד).
מיד אחרי שהאנחה התפוגגה בחלל הקרון עולים שלושה, איש ואישה ובחור צעיר.
היא, האישה, שואלת אותי שאלה לגבי תחנה שבדרך. אני עונה תשובה מעודדת והם מתיישבים בסמיכות.
וככה בלי כל כוונות מסובכות או רשמיות אנחנו פותחים בשיחות קטנות.
במשך השעה שגלגלי הרכבת משקשקים על המסילות אנחנו מקשקשים דיבורים על דברים קטנים ואפילו על דברים יותר גדולים
כמו איך זה להיות ילדים להורים מבוגרים שלאט לאט מפילים מעליהם בלי משים ובלי כוונות יכולות כאלה ואחרות... 
ואנחנו עומדים שם די משתאים איך זה יכול להיות...
אחרי פחות משעה ביחד באותו קרון עייפייף אנחנו מוצאים לא מעט נקודות השקה, מחליפים שמות
והופכים אפילו להיות חברים ברשת החברים הווירטואלית הגדולה.
הרכבת מתקרבת לקו החוף, נוף הים הכחול פורץ אלינו ומערבל את שיחתנו הקולחת.
עוד רגע הרכבת מאיטה ואנחנו מתארגנים לירידה.
אני מעלה את התיק הקטן על הגב
את התיק הגדול על הצד
ואת השקית עם החלה אוחזת ביד.
אני מחייכת אליהם, אני מחייכת אלי.
יואל ואורית,
זוג חביב ומסתבר שגם אמנים נפלאים.
מדהים איך ככה תוך כדי נסיעה שגרתית אנחנו קושרים קשרים
ויוצרים מעגלים חדשים של ידידים ומכרים.


כשהרכבת נוסעת - חוף כרמל


יום שני, 13 במאי 2019

יש מקומות





אנחנו אספנים של זיכרונות, סיפורים, ריחות, טעמים, פסקולים, מראות ומקומות.
לקטנים של פיסות קטנות או גדולות שנכנסות לתוך סלי הליקוט שלנו.
ציידים של אירועים שנצרבים עמוק בתוכנו.
לפעמים הבלים ולפעמים חשובים, מסודרים ומאורגנים לפי נושאים, 
לפי הקשרים ויש, בסלים מפוזרים, מבולגנים.
נגיד סל אחד כזה סל זיכרונות של מקומות.
מיד כשסל כזה נפתח לו צפים ועולים,קופצים חוויות ומראות ממקומות שונים שאספת וליקטת. 
מקומות יפים, מקומות מרתקים,מקומות מפחידים
מקומות עם זיכרונות נעימים מקומות מעוררי געגועים, מקומות המעוררים צמרמורת או דגדוג. 
יש מקומות שהיה בהם טוב ונעים ובכל זאת לא קוראים לך לשוב.
יש מקומות הזיכרון הטוב מחזיר אותך ואתה שב אליהם שוב ושוב.
ויש מקומות שהיית והם נגעו בך עמוק כאילו היה שם משהו שחיכה לך 
ואתה לו וכשסוף סוף הגעת כאילו התחבקת, אתה והמקום ההוא.
כאילו התמזגת לשם פנימה.
והמקום הפך להיות חלק ממך.
יש מקומות או אולי רק מקום שבכל פעם שאתה נזכר או רואה תמונה, 
לבך מפסיד פעימה
ואתה יודע שלא תוכל שוב לשם
והלב שהחסיר פעימה גם מעצם המחשבה
מתכופף כמעה.
אפילו מטפטפת ממנו דמעה קטנה
אבל
אחרי רגעים הוא מתיישר
"הי, הרי אינני עשוי זכוכית".
הוא מבשר.




יום שני, 6 במאי 2019

תמונה





לעיתים 
תמונה אחת 
לבד
מעירה אלף מילים
מזעזעת את הספים,
מנענעת אותם
כאילו היו ענבלים
מצלצלים.

חצות.

לעיתים.

יום שבת, 27 באפריל 2019

ורוד על שום מה?

ורוד

ורוד
על שום מה?

ורוד.
על מה ולמה ורוד?
ורוד כי זה עכשיו נעים
ורוד כי אלו המשקפיים הנכונים לחיים
ורוד כי זה פורח
ורוד כי האביב כולו שופע בריח
ורוד כי זו אהבה
ורוד כי זה מלא תקווה
ורוד כי זה ערבוב
ורוד כי זה קצת חשוב
ורוד כי ככה סתם
ורוד כי לא תמיד צריך משהו חכם





יום שני, 15 באפריל 2019

הכי אוהבת


צועדת.
יום תל אביב שלי.
עוזבת את הרכבת.
מתחילה ליד הרבה חיילים
חולפת על פני כבישים גדולים.
המון אנשים ממהרים של בוקר.
בניינים ענקיים ששולחים זרועות סמויות המביאות ובולעות לתוכן אנשים, עוד ועוד. בודדים  או בקבוצות, כמו נחלים הנעלמים בים.
כך האנשים לתוך בניין.
ממשיכה וחולפת על פני שכונה ותיקה יפיפה, ששופצה ושינתה פניה, הפכה לסוג של קניון עם דשאים ועצים שניתן מתחתם לשוח ונוח.
משם דרך מעבר זמני שעוקף בור גדול גדול אל אותו מקום שתמיד מחכה לי עם קפה, סנדוויצון ועיתון.
אני ועוד לא מעט קבועים של בוקר תל אביבי. מתיישבת לצד אותה קבוצה של גברים שנפגשים כל יום להתחיל מפה את יומם
והם עסוקים בלדבר ולהשמיע את דעתם. ובטח בגלל שזה בוקר, די מוקדם,
הם לא פתחו עוד את הערוץ שלא רק מדבר אלא גם מקשיב לאחר, שהרי בשביל זה,
כלומר בשביל ערוץ ההקשבה - אדם צריך להיות ער כבר שעה ארוכה.
אחרי שמילאתי את הדלק הקבוע, של קפאין משולב פחממות
ואולי קצת חלבונים ובהרבה הרבה מילים בנושאים שונים ומגוונים,
כי אותה קבוצה קבועה דואגת בחריצות רבה לחמם את מיתרי קולם.
 אחרי התדלוק הזה, אני ממשיכה לי עם תיקי (כשאני לא שוכחת אותו פה ושם) בדרכי.
ככה כמעט כל שבוע (כשאני כאן ולא טסה לי בין ערי עולם).
כך בדיוק גם השבוע.
חזרתי למסלול הקבוע.
הולכת לי להנאתי.
השמש מחייכת גם היא.
חוצה כביש קטן בין רחוב סואן אחד לזה שיבוא אחריו.
וממש באמצע הכביש השקט,
אני נעצרת באחת.
משהו עולה בנחירי ומיד עוצר את צעדי.
פה?!!!
בלב הבּוּקָה וּמְבוּקָה הזו? של עיר האספלט, המכוניות - שבניהם רוכבים מטורפים על שניים
והבתים שמתחרים על גירוד השמים???!
כאן?!
פסח באוויר הגיע עד לפה?
כאן מתפזרת עננה מבורכת של הריח הנפלא הזה?
ריח הדרים פורץ גבולות ונחיריים רגישות?!
אני מסתובבת באחת. באמצעו של הכביש, העיניים שלי משוטטות, מתרוצצות והאף - מרחרח באויר מחפש את הכיוון המדויק.
הנה הוא. עץ הדר מפואר עומד לו על המדרכה שליד כאומר, כן, אפילו פה בלב האפור מלא בפיח, אני יכול לגדול לתפארת 
ועוד יותר מכך, אני יכול את לבך מיד להסיח.
כך עומד לו עץ ומביא ברגע אחד אושר ועושר של כל הדברים הטובים, 
זיכרונות, תמונות, קולות, אהבות...אהבות צעירות, אהבות בוסריות.... 

ומיד המון חיוך נשפך לי על הפנים.

עץ הדר פורח וריחו מחזיר לי נעורים!

הנה הוא לשיפוטכם גאה וגדול ומבשם את הכל 
בריח אהבה



יום שלישי, 9 באפריל 2019

כמים רבים



מים רבים זרמו 
בנהרות ובנחלים
שטפו וניקו.
ואני,
רק רציתי לדמוע אותך
החוצה ממני
לנגב אותך עם המגבים
הנעים מצד לצד 
ומעלימים
את הכאב שהותרת 
כמו את הטיפות  הזולגות
על פני השמשה
של מכונית נוסעת.
רק רציתי
לדמוע אותך 
ממני החוצה
למגב
לנגב
ודי.







יום חמישי, 28 בדצמבר 2017

ככה


ככה,
לוקחת מטוס וטסה
רחוק.
עמוסה במזוודות.
אחת למלבושים
אחת לריגושים
ועוד אחת
לגעגועים.
עומסת את זו האחרונה
עומסת מראשיתה.
עורמת אותם בערמות
מגוהצים
מקופלים
מסודרים
לפי ימים לפי נושאים.
געגועי מקום
וגעגועי ריח
געגועי פעם
וגעגועי טעם
געגועי גוף
וגעגועי ליטוף
געגועי מילה
וגעגועי מיטה.
ככה
כשלוקחת מטוס
וטסה.
רחוקה.
x