ציידת ראשים

תקציר - הרשומה הראשונה (הצצה ראשונית)
תמה ציידת הראשים - ציידת סיפורים של אנשים, 
פוגשת במקרה אשה בשם אלי - וחשה שיש לאלי סיפור ששווה להקשיב לו 
ואולי אף לכתוב אותו. היא מצליחה ליצור אתה קשר ראשוני.




אלי כבר ממשיכה אל שולחנה 
ואצבעותיי מתקתקות על המקלדת, להראות כאילו חזרתי לשגרה: 
"הצלחתי! עוד פעם!" ודפיקות הלב שלי רוקדות.

לאחר שבוע וקצת, כמתוכנן, מתוך כוונה לא לעשות רושם של יותר מידי נלהבת, 
הרמתי אליה טלפון

"אלי" אמרתי, "היי, מדברת תמה מהקפה בשדרה, זו שאוספת סיפורי אנשים, זוכרת?"

"מממ, הי תמה, כן אני זוכרת, זאת את שיושבת בקפה בשדרה שאוספת סיפורי אנשים....

זה בקשר לסיפור של הסיפורים שלי, נכון? כן זוכרת, זוכרת טוב".

"יופי, שמחה שנשארתי בזיכרון. מתי את מגיעה לבית הקפה השבוע?"

"או, השבוע לא אגיע, אלא אולי רק בשבוע הבא".

שתקתי לרגע, אולי התחרטה?

"אפשר לקבוע משהו? פגישה קצרה?" התעשתתי והמשכתי

"לא, זה בסדר" היא עונה "ביום שני הבא  כנראה אהיה בבית הקפה שנפגשנו,

בשדרה, בסביבות השעה 12.30 ואהיה פנויה עד 15.30 לכל היותר 

כך שיש לנו מספיק זמן להכיר ולראות אם זה מתאים. לשתינו הכוונה".

"יופי" אמרתי שוב, מתאוששת מעצבוני הרגעי. "אהיה שם".

סיימנו את השיחה במילות ברכה כנדרש.

אני עוד נשארתי בה, בשיחה, גם כשהסתיימה. 

מנסה לשחזר את הקול, את הנימה, האם נאמרו דברים בין המילים?

משהו באלי עורר בי סקרנות חתולית חסרת סבלנות...

לא ידעתי להסביר לעצמי למה ומדוע?

משהו ביציבה שלה. בתנועת היד, בריקוד המבט, בניגון הקול כשדיברה.

ידעתי שיש בה המון סיפורים. המון לגלות המון להקשיב.

                                           

הזמן חלף כמו שתמיד הוא חולף לו. 

אני הייתי עסוקה בדברים יומיומיים, בית, סידורים, בן זוג, ילדים.

כל החבילה הרגילה והשגרתית שלי. 

היו ימים שאלי צפה ועלתה במחשבותיי לרגע ונעלמה.

לא הייתי עסוקה בה או בפגישה.

ביום שקבענו, נפגשנו.  

עוד תהיתי יום קודם אם להתקשר לתזכורת או לשלוח הודעה ולבסוף החלטתי שלא. 

זהו סוג של מבחן לברור אם חשובה לה הפגישה או שזו היתה גחמה של רגע. 

חלק מהדרך לתהות על קנקנה. 
אגב, גם היא לא התקשרה ולא שלחה הודעה.

אני הקדמתי כהרגלי לפגישה מתוך כוונה תחילה.

רציתי למצוא פינה שקטה, להתמקם. רציתי לראות אותה בבואה. 

לראות את התנועה, את מצב הרוח שהיא מביאה כשהיא נכנסת, את המבט המחפש.

איזו כניסה היא עושה?

התמקמתי ליד שולחן פינתי, פתחתי את המחשב הקטן שלי ובדקתי את מכשיר ההקלטה: "אחת אחת הסיפור של אלי".....הקשבתי להקלטה.

הכל עבד כשורה. 

קוותי שאלי תרגיש נוח  והמכשיר הקטן שאצמיד לחולצתה לא יפגע ולא יפריע לה.

בדיוק בשעה היעודה, נכנסה אלי לבית הקפה.

צעיף צבעוני כאילו נפל על כתפיה. 

תופס את את העין ומפנה ישירות את המבט אל צווארה 

ואל פניה העטורים בשפעת שיער ארוזה ומונחת על כתפה.

קמתי לקראתה, זיהתה אותי וצעדה. 

תנועתה גמישה המבט שלה ממוקד בי, לא מסתכלת סביב, 

נותנת הרגשה שרק אני והיא פה. חיוך גדול מאיר את פניה היפות.

היא נגשה עד אלי, הידקה אותי אליה עם שתי זרועותיה בחיבוק גדול, 

"שלום לך, אני רואה שאת התכוננת לכבודי..." 

היא אמרה מסתכלת על המחשב ועל החוטים המתפתלים.

"בהחלט" אמרתי והתיישבתי "איך את?"

"בטוב" ענתה בקצרה "רצה, מעניין לעניין, ככה אני, כל הזמן, גם כשאני נחה" 

וצחוקה מתגלגל, נעים לאוזן ומצרף אליו מיד גם אותי. 

הצצה ראשונה

                                        

אני תמה. ציידת ראשים. צריך לדייק, ציידת סיפורי אנשים. 

יודעת לזהות אותם מרחוק.  על פי הריח, התנועה והמבט בעיניים. 

כל החיישנים שלי פתוחים. מחפשים אנשים עם סיפורים. 

כשהם קולטים איש סיפור הם מגששים בעדינות את הדרך אל.

אני מקשיבה טובה והם בדרך כלל אוהבים לספר.

כך כתבתי את שני ספרי הקודמים. הם ילדי מן הדפים לצד ילדי מן החיים.

וכך גם פגשתי את אלי, אשה סיפור. ראיתי אותה יושבת בבית קפה בשדרה. 

מיד נפתחו אצלי אותם חיישנים מפורסמים. 

המבט שלה, איך שהניחה את ידה על הספר שישב ליד כוס הקפה, 

המצלמה הגדולה מונחת על בירכה כאילו היא חיית מחמד, 

תיק המצלמה הפעור שנח על הרצפה, חיכה. כל אלה יצרו מעיין בועה מסביב לה. 

הכל אמר: סיפור. ואפילו סיפורים. ידעתי, הרגשתי, 

שהיא יודעת לאסוף אותם לתוך חייה. 

היתה לי תחושה שהיא גם יודעת לספר אותם.

התבוננתי בה, ובעוד אני מנסה למצוא דרך איך לקשור אתה שיחה. 

היא הניחה את הספר על השולחן התכופפה, הרימה את תיק המצלמה 

והניחה את המצלמה בזהירות בתיק. פנתה אל הבחורה בשולחן שליד, 

בקשה ממנה להשגיח על חפציה, קמה, עיינה חיפשו וקלטו את המטרה, 

פנתה אל השירותים.

בדרך חלפה על פני, נתקלה קלות בברך שלי שבלטה מהשולחן. 

סובבה את ראשה ואמרה: "אוי...סליחה". 

אני כמובן מיהרתי והשבתי:" זו אני הבלתי זהירה".

והנה היתה לי פתיחה שחיכתה להמשך. הראש עבד מהר. 

איך אני ממשיכה בשיחה כשהיא חוזרת אל השולחן שלה?

עוברות דקות ספורות. והיא יוצאת, אשה תמירה נאה. 

ניכר שהספיקה לעשות דברים בחייה. ליצר ולאסוף סיפורים. 

חייכה אלי, אמרתי, "הנה הסרתי כל מכשול" והצבעתי על רגלי 

שעכשיו כולה נחה מאחורי השולחן. היא צחקה ונעצרה.

"מה את כותבת?", שאלה והצביעה על הלפטופ שאצבעותיי נחו מלתקתק עליו.

"אני אוספת סיפורי אנשים. וכותבת אותם".

"וואו! נשמע מעניין". ואז, עונה על כל תפילותיי היא אומרת:

"אולי פעם תרצי לשמוע את הסיפור מלא הסיפורים שלי"...

השתדלתי לשמור על איפוק לא לקפוץ מכסאי ולהתנפל עליה.

"אולי...? סיפור מלא סיפורים....מממ...כן, בהחלט, 

נשמע מעניין: סיפור הסיפורים. 

את יודעת, נצטרך לפנות זמן...את נוהגת לשתות פה קפה לעתים?" אני עוד שואלת 

בתקווה שאני לא מתנפלת ושהיא לא בורחת.

"כן, אחת לשבוע בצהרי היום אני כאן, בסביבה לוקחת אוויר לפני שממשיכה".

"אז אולי נקבע ונשתה קפה ביחד ונראה מה יקרה?" 

"מעולה", היא מושיטה את ידה לקראתי ואומרת:"אֶׂלי",  "תמה" אני עונה.

"רשמי את מספר הנייד שלי וכשיתאים לך צלצלי ונקבע". היא משיבה

אני, שהתאמנתי הרבה זמן על לכידת אנשי הסיפור, 

שולפת את הנייד שלי ורושמת את המספר בהבעה מהורהרת 

שמגלה התעניינות במידה.

"יופי". אני מסכמת. "נדבר ונקבע".

 היא כבר ממשיכה אל שולחנה ואצבעותיי מתקתקות על המקלדת, 

 כאילו חזרתי לשגרה: הצלחתי! עוד פעם! 

דפיקות הלב שלי רוקדות.

בחיי

הלכנו לאטינו
בניחותא.

שעה שלאחר שההיא שקעה ברחוב לונדוני.

שעה שהערב ירד וכיסה. 

חוזרים מצפיה במחזמר במרכז לונדון, הצגה מצליפה.
אחרי ההצגה ואחרי הנסיעה ברכבת התחתית המופלאה, 

הגענו לאחת השכונות הלונדוניות 

שרבים מחובשי הכיפה השחורה הגרים בה. 

רחובות של בתים נאים עם גינות מתגאות. 

כנסייה מפוארת יושבת לה במרכז.  

לא רחוק ממנה בית כנסת כנדרש.

יש לעבוד את האלוהים/האלוהימה, בשפות ובצורות מגוונות.

ולכל אלוהים/אלוהימה יש לדאוג למקום.

ראוי.

אנחנו צועדים שניים ברחוב שקט. 

שעה שבין שמיכת הערב מתכסה ללילה. 

חולפים על פני הכנסייה הזקופה.

מספר צעדים מהמקום בו אנחנו מתארחים.

לפתע מאחת הגינות מצדו השני של הכביש -

מגיח ועובר את גדר האבן הנמוכה, חוצה את המדרכה, 

מתקרב עד אמצע הכביש -

ממש מולנו.

נעמד.

גם אנחנו.

הוא מביט בנו

אנחנו בו

מחליפים מבט.

אני לוחשת-אומרת:

"שועל!

שועל באמצע רחוב בלונדון 

בלב ליבה של שכונה מלאה הדר בתי תפילה וסגנון?!

הוא ממולנו - טלטל זנבו הארוך

התבונן בנו כאומר:

"אוף, לעזאזל!

מה אלה, הזרים האלה, באו עכשיו להפריע אותי, 

פה במרכזה של השכונה ....שלי!"

הסתובב בחוסר רצון בולט

חזר על עקבותיו.

כמו שבא

ככה -

נעלם.

טוב שהלך

אחרת אולי היינו נטועים שם עד עכשיו. 

אילו הייתי הולכת אחרי האיש שהלך

הלכנו בירושלים

לפנינו צועד איש.

האיש צר וקצת ארוך אך צעדיו כבדים.

המשא שעל כתפיו ניכר גם ברגליו

בכל פעם שהוא דורך במדרכה הקשה כאילו נעלו מסרבת להפרד ממנה.

ואז היא עולה לאיטה ומגיעה בכבדות השניה.

 צועד לפנינו איש ובידו שקית בד רזה.

צועד לפנינו ומחשבותי הולכות איתו.

לפתע הוא פונה לימין

נפער במבנה שמלווה אותנו לצד המדרכה פתח רחב.

אני מרימה מבט,

שלט.

"בית החולים הצרפתי"

התמונה מתוך ויקיפדיה

בעוד אני מרימה מבט ומבחינה בשלט המציין את המקום 
בלי משים רגלי פונות והולכות אחרי הצל שמותירה צלליתו של האיש 
על מדרכת האבנים המסותתות.
כתפיו  הולכות ונשמטות ככל שהוא נכנס אל תוך המבואה של הבית הגדול והמרשים.
נזירה בלבוש צחור חולפת על פניו ומניעה ראשה אליו כמכרים משכבר 
על פניה החיוורים גם הם כלובן מדיה, חיוך רחמני. 
היא מניעה כלפיו בראשה ומשפילה עינה.
האיש מרים את ידו הפנויה בחופזה ומסדר את הכיפה. 
תנועה לא רצונית כזו שנעשית מעצמה.
אני הולכת אחריו בצעדים מדודים שקטים. רוצה להתמזג עם צלו, 
להיות ולא להיות.
שוב הוא פונה, עתה למסדרון רחב שתקרתו גבוהה עוד יותר ודלתות עץ כבדות כנף טבועות בו.
האיש הארוך והצר מתכווץ עוד קצת.
הוא מאיט צעדיו. פוסע לאט לאט, שקית הבד מטלטלת, רועדת בידו. 
הוא נעצר מול דלת אחת. עומד, מרכין ראש, כאילו סופר, אחת שתיים שלוש!
מושיט יד, מניח על ידית הדלת, דוחף ופותח אותה בכבדות, עושה צעד קטן ועוד אחד אחריו, 
נכנס.
הוא אינו מתעכב לסגור את הדלת אחריו, 
אולי משאיר אותה פתוחה מתוך רצון להימלט כשתגדש הסאה?
אני, נשארת בצל המסדרון.
נשימות כבדות עולות מהחדר.
שומעת אותו אומר בקול חלש:
אני כאן, אתך.

התמונה מתוך הנט

בקטנות

קטנות מיום בלב הפועם ובחזרה.

לעקוב.

תארו לעצמכם שמישהו היה עוקב אחריכם.

ככה מידי שבוע היה מתבונן בכם בדקדקנות?

איך הייתם מרגישים?

הייתם מוחמאים? מבוהלים?

אז יש עץ אחד, עץ הדר שיושב לו על מפגש רחובות. 
ככה,על המדרכה ואני עוקבת אחריו מידי שבוע.

מאז שבאביב הוא תפס באפי עם ריח פריחה.
אני עוקבת.

מתי הסתיימה הפריחה? מתי חלט העץ פריו ואיך הפרי גדל לאטו?.

 בכל פעם אני משתאה מחדש על עוצמתו מול הפיח, הרעש, 
ההתעלמות של העוברים וההולכים 
על העובדה שאף אחד לא מטפל בו 
ורק מישהו הניח על גזעו שרשרת עבה בכדי להגדיר כניסה לחניה.

הנה אחת קטנה על הפרי שצומח לו לתפארה.

חיוך בקטנה

הולכת ברחוב אחר, לא, בעצם בשדרה

ומשהו שם לי שלט מול העיניים: עצרי והסתכלי!

עכשיו, העלי חיוך, הוציאי את החכם מכל אדם והקליקי

 כך עשיתי!
כן, זה שווה חיוך וגם הקלקה.

בתיאבון בקטנה

צהרים, אני ממש במרכזו של הלב הפועם והקיבה ככה התחילה לדבר מבפנים החוצה.

ואני ממושמעת, מקשיבה ועושה:

מרימה עיניים נותנת להם לשוטט באופן עצמאי הן קולטות את "נחמה וחצי" (נקרא במילעל)

והקיבה שלי מיד קפצה – וואו נחמה וחצי! (במילרע), ממש מתאים לי!

לא התווכחת ונכנסתי

הצצתי בתפריט הצהרים ודי מהר בחרתי (בעיקר שכשהתלבטתי בין שנים המלצר אמר שהמנה השניה – נגמרה)

אז הזמנתי כרובית ממלואה ברוטב על קוסקוס, עם סלט וכוס בירה (לא גדולה).

הוגשה מנה גדולה וטעימה במחיר שניתן להגיד עליו – בקטנה – 55 ₪.

אנשים מסביב

הרמתי עיניים בין ביס לביס וכל מה שהן ראו היה אנשים יושבים לבד 
או בזוגות ועיניהם נעוצות במכשיר הכי חשוב מכולם. 
לא מסתכלים מסביבם.
טובעים במסך כל כולם.

טוב היה יום ארוך

חם חם והטיפות יורדות לאורך הגב ובכלל.

עליתי על הרכבת בחזרה לעיר אחרת. 
רכבת מלאה אבל לפחות לא חמה

ירדתי לקצת טיילת של חוף לשעה קטנה.

עצרתי לנוח ובאו כל מיני לעשות לי קצת נחת רוח 

היו שם שנים שחוללו במחול ברזילאי שגם מכונה - אומנות לחימה – קפוארה

ועוד שניים שגם פצחו במחול אימוני באגרוף בריוני

וילדים שרקדו עם כדור ואחרים שנעו במעגלים על כל מיני כלים.

זהו, סיום יום בקטנה, 
ככה ערב אחרי יום ארוך, אל מול השקיעה.

גינה של קיץ

כל כך חם ולח

אני מטפטפת את עצמי לדעת

לא אוהבת ככה.

נסעתי לרונה

חשבתי על הגן שלה

על עצים מצלים מניעים בזרועותיהם עטופי העלים את הרוח 

כאילו היו מניפות גדולות.

מיד מתערב זיכרון ילדות של הפרבר הנידח 

וצרוב השמש שבו גרו סבתי ואחיה הצעירים של אמי.

שם הייתי מבלה ימים רבים מחופשותיי, 

יורדת מההר אל השפלה החמה והלחה. אל אדמת החול הצהבהבה. 

בתי הפרבר היו נמוכים ודלים, לכל בית גינה מלפנים ושטח גדול מאחור. 

לימים למדתי שהשטח הזה נקרא: משק עזר

וכמו בכל ישוב בארץ באו למקום אנשים עולים מכל העולם. 

גרו זה לצד זה, שונים ודומים. 

כל משפחה ניסתה לעשות כמיטב יכולתה לקיים חיים הגונים והוגנים. 

בכל חלק אדמה ניסו לגדל זיכרונות מהעולם שאותו עזבו, 

חלק צלחו וחלק פחות. 

היתה שם משפחה אחת, יוונייה שעטפה את כל השטח שלה 

סביב סביב בעצי ברוש ניצבים צפופים. עמדו זקופים כתף לצד כתף. 

ביתם הנמוך והקטן היה צבוע בלבן בוהק 

ואת שביל הכניסה עיטרו פחי ירקות כבושים, גדולים,

צבועים ובהם נשתלו צמחי תבלין ריחניים.

כל הבית והחצר נראו שונים מכל האחרים. 

כאילו התאמצו הדיירים לבנות להם בתוך החולות הצהובים - אפרוריים, 

בלב הפרבר העייף והצרוב, גן עדן עטוף וסגור.

לשמחתי היו להם שני ילדים, בת ובן , הבת היתה בסביבות גילי, 

למען הדיוק, היא היתה חברה של דודתי, בהירה. כן, גם אני התיידדתי אתה, 

כך שמידי פעם, לא לעיתים קרובות, במשורה יש להגיד, 

הייתי מוזמנת אליהם אל הקסם של הגן.

כשסביב רתחו הטמפרטורות ואדמת החול בערה, אצלם בגינה נשבה קרירות

שבאה ישירות מצפון הרי יוון המיוערים.

במרכז הגן המוצל עמד ספסל מול מזרקה עגולה מרשרשת קולות מים.

וריח שיח היסמין התנועע באוויר.

כשהייתי מוזמנת אל הגן, היתה יוצאת אם המשפחה עם מגש קטן 

ועליו כוסות עם מים קרים מעורבבים בלימון ובעוד תבלין שלא ידעתי את שמו 

ועוגיות קטנות, כמספר הנוכחים. לא יותר ולא פחות.

כך היה החלום מוגשם במלואו.

בכל ביקור אצל סבתי, בין פסח לסוכות, הייתי מתפללת תפילה קטנה, 

שגם הפעם אוזמן אל הגינה הקסומה ואגע בטעמי גן העדן של אותה שכונה.

ועכשיו, 

אני לא ממש מחכה להזמנה מרונה, חברתי, להגיע אל הגינה הנפלאה שלה. 

אני מרימה טלפון לבדוק שהיא שם, 

נכנסת לרכב, מדליקה את המזגן במלוא עוצמתו 

וכבר מוכנה לזרועותיה המחבקות, ללימונדה הצוננת 

לעצים המצלים והלוחשים: 

טוב שבאת.

האישה ברחובות טבליסי (מומלץ להאזין לשיר תוך כדי קריאה)

היא משוטטת חזור ושוב ברחוב חם ומעלה אדי קיץ בטיבליסי.

חולפת על פני, מושיטה זר יבש ביד שלופה מול אנשי הקבוצה.

ממלמלת מילים בשפה לא לנו, עינה ראות לא רואות, שקופים הדדית.

פרח יבש ישן נשמט מאחד הזרים שלה על המדרכה לצידי 

ותוך כדי נפילתו מתפוררים ומתפזרים עלי הכותרת העייפים

ומביאים אלי את סיפורה.

בצעירותה היו גברים מתאמצים על בילוי זמן אתה. 

היא, בחיוך מתוק הייתה בוררת אותם בקפידה כמו היו אורז, אחד אחד.

בחרה רק את אלה שידם הייתה משגת, 

הם הצליחו לבלות זמן מזמנה ולהתענג על מנעמיה.

רבים אחרים היו מסתובבים בקרבתה רוצים ליהנות ממבט קצר שלה ומזיו יופייה.
אולי יצליחו לצוד את עיינה המנצנצות לרגע או אולי אפילו ילקטו חיוך קטן שתשיר למענם.
שיפעת שיער אגוזי כתרה את פניה היפות 

והבליטה את צבע עינה שהיו כצבע העלים הצעירים באביב.

שפתיה הדובדבניות לא הצריכו כל משיחת צבע נוספת.
כשהייתה מהדסת ברחובות העיר בשמלות התפורות בדיוק לפי מידותיה,

תמיד הייתה שעונה של זרוע חסונה עדויה בשעון יקר או לפחות בצמיד רחב מזהב, 

שדאגה למחסורה ונהנתה מדבשה.
כך במשך שנים. זרוע אחת התחלפה באחרת.

בהתחילה היו הזרעות עטורי שררה וממון. בהדרגה, ככל שהשנים השאירו עליה עקבות

ירדו הדרגות של הזרועות הגבריות והתמעטו סימני הממון עליהם. 

לאט גם הצטמצמו והלכו מושיטי הזרוע בכלל.

מי שעוד רצו ליהנות ממה שנתנה ,רצו זאת מאחורי קלעים, 

בסמטאות אפלות, בזריזות במהירות תמורת מעט.
היא, שזכר יופייה וריח עלומיה עוד נשאר בהווייתה פנימה, 

לא מצאה יותר מי שיעריך או ישמח להתקשט בה.

יחד עם יופייה נעלמו הכיבודים והכבוד. נותרה בחוסר תמידי.
היא ממשיכה להסתובב ברחובות העיר המוכרים לה כל כך, שיערה שזקן משוח בצהוב.

שפתיה צבועות באדום עז מעל גדותיהם.
על גופה תלויה שמלה רעשנית שקיבלה ממי שמאסה בה.

הולכת עם זרי פרחים מיובשים שגם בהם מישהו השתמש והשליך, 

מנסה למכור לעוברים וההולכים שאינם רואים אותה.

ואלה שבמקרה עיניהם נפלו עליה, מיד מסבים את גופם בנטיה לצד השני,

שלא תבחין ותנסה להיצמד אליהם בניסיון נואש למכור זר של פעם.

הפרח היבש שנפל התפורר תחת רגלי ההולכים

ראיתי גבר עב צוואר וכרס, תוחב ידו לכיס מכנסיו מוציא מעות ששכנו שם.

מושיט לה מבלי להסב פניו אליה, היא הושיטה יד בשקיקה, 

התכופפה כרוצה לנשק את יד החסד והוא האיץ צעדיו ונעלם.

אולי נזכר בידה התלויה על זרועו והשאירה עקבות מפעם,

שם ברחובות טיבליסי.

שבתי לי מעוד חוויה מיוחדת. רוצה להודות לשניים,

לרמי
ולדויד חסיד, מדריך מופלא שלקח אותנו ביד אמונה ונדיבה.
וכן, גם לחברי קבוצה קטנה ומובחרת.
שבת טובה ומבורכת