אהבה יפנית

 

 אהבה וזוגיות יפנית? - צחקה ישימוטו תוך שהיא מניחה יד מסתירה על הפה.

את יודעת, אצלנו לא נהוג לשאול שאלות כאלה ולנהל שיחות מסוג זה, אישיות, פרטיות, בטח לא עם אנשים זרים. מצד שני, עכשיו כשאני חושבת על זה, הרי לא אפגוש אותך שוב וזו בהחלט שאלה בוערת...

אצלנו מערכות יחסים בין בחורים לבחורות צעירים אינה מערכת פשוטה, סיפרה ישימוטו.

הבחורים בדרך כלל נמנעים מלקיים מערכת יחסים יציבה כזו. 

הם עסוקים בלבסס את מעמדם בעבודה, להשתייך לחבורת בני גילים ומעמדם, לעמוד בציפיות של המשפחה. הם בעיקר עסוקים בעצמם. במידה והם מכירים מישהי הם מקפידים להבהיר את זמניות הקשר. כך קורה שיש הרבה רווקים ורווקות עד גילאים מאוחרים.

לצערי, הוסיפה ישימוטו, יש שלב שבו בעיקר הבחורות מאוד מעוניינות בקשר מחייב והן מוכנות להרבה פשרות.

וכן, גם אני מצאתי את עצמי חולפת על פני שלושה עשורים ומייחלת לקשר. קשר שיוביל למשפחה.

אני פוגשת ונפגשת עם גברים. לפעמים פגישות בעקבות היכרות בעבודה, או דרך מכרים, אך כן, בעיקר דרך אתרים.

והיום יש הרבה מאוד מאלה. אני נפגשת עם גברים שהם בני גילי, אלו פגישות קטנות שלא מובילות לשום דבר אפילו לא למלונות אהבה של שעה. 

פגישות שבדרך כלל משאירות טעם של חמיצות ותחושת דחיה. 

רב הפגישות הן בעיקר עם גברים מבוגרים ממני בלא מעט שנים, בעיקר עם גברים גרושים או כאלה שמנסים להציג את עצמם כך (למדתי כמה טכסיסים לחשוף את אלה המתחזים די מהר). 

רוב הגברים הגרושים מחפשים בדרך כלל, איזה סטוץ קטן לסיומו של ערב. 

הרבה פעמים הפגישות אלה האחרונות מתאימות גם לי. קצת להרגיש קרבה, אבל הם באמת שאינם מתאימים לי ליותר מאשר לערב אחד. הזדמנות לערב לא לבד.

כך גם פגשתי את אייטו. גבר בסוף שנות החמישים. גרוש, אבא לשני ילדים בוגרים. לאחר שצ'וטטנו מעט, בתחילה דרך אתר ההיכרויות ואחר כך באופן יותר פרטי, קבענו להפגש.

 בפעם הראשונה נפגשנו בבר קטן לא רחוק ממקום העבודה שלי וקרוב למטרו שמחזיר אותי לדירתי. הייתי מיד לאחר סיום יום העבודה, קצת עייפה. עייפה גם מהפגישות האלו שמפיחות תקווה בתחילה ומאוד מאכזבות בהמשך. לכן מראש הודעתי שזו תהיה פגישה קצרה.

לא צריך הרבה זמן בשביל להבין לאן זה יוביל.

 נפגשנו למשקה וטעימה קטנה. דיברנו מילים של היכרות. קצת צחקנו והוא נראה מאוד מעוניין להכיר יותר.

מאז אנחנו נפגשים. פעם פעמים בשבוע. כבר מספר חודשים.

כן, אני יודעת הוא הרבה יותר מבוגר ממני אבל, כן, יש בהחלט אבל,

הוא נינוח, מבוסס, רוצה שתהיה לידו אשה והכי חשוב הוא נראה בהחלט מעוניין.

אז אולי, אולי לא אחזור כל ערב לבית ריק ואולי כן אולי אולי תהיה לו איתי עוד משפחה קטנה.

זה מספיק מבחינתי. אמרה יאשימוטו והשפילה את עיינה.

 סופש רוגע

עוצם עיינים

 הוא מהסוג שנוהג לעצום עיינים. כמעט בכל מקום, כמעט בכל זמן.

מקשיב לקולות מריח את הריחות, מנסה להבחיון בדקויות של הצלילים, בשכבות של הריחות.

אחרי דקות כאלה ואחרות הוא מרגיש שהוא יודע את המקום ואף את האנשים השוהים בו בזמן הנתון. 

רק אז הוא פוקח עיינים ובוחן אם הרישומים שרשם במוחו משלימים את רעיון הציור שהוא עוסק בו עכשיו.

הציורים שלו הם שילוב בין דמיון למציאות. בין אהבותיו משכבר למה שקורה סביבו כאן ועכשיו.

שהרי הוא איש של אהבה ותמיד היתה לו הרגשה שהוא בעל איכויות זיהוי מהיר של תכונות ואישיות כמו שהיה קולט קווים, צבעים, פרספקטיבה בציור, כך גם הוא מצליח לזהות במהותם של אנשים בעיקר כאלה שמתאימים מצדו לאהבה. 

כשפגש איש או אישה היה נוהג באותה צורה, בתחילה מתבונן ואחר עוצם עיינים מקשיב לקול מריח את הריח, מנסה להבחין בדקויות, בשכבות.

לאט פוקח עיינים שוב להתבונן.

היה נוהג לבחור ולהתאהב בנשים חזקות, עצמאיות שלאחר זמן גילו שהוא האיש המצייר ברגישות וברכות את מושאיו, אך באהבה וקרבה לאחר זמן לא רב, נהג פרק אחר שבו מבלי משים ובאין כוונה ברורה היה מוציא מהן ודרכן את קוציהן וקוציו.

במקום  הרוך ופריחה 

ואחרי זמן חיזור ואהבה

כשהגיעה שגרה,

והוא זנח את מאמציו לשאת חן, להיות קשוב, לזכור מהי אהבה ומהי חברות, איך מתנהלת זוגיות.

הוא נותר שוב לבד,

מספר לעצמו את אותו סיפור

להרגיע נפש עזובה ועצובה  - שהוא לא טעה.

לא טעה בחירה, לא טעה בניתוח האישיות, לא טעה ביחסו.

או אז הוא חוזר לכן הציור,

הקן הבטוח של חייו.

יושב במקומות שונים בעיר עוצם עיינים מחפש אותה, את האהבה חדשה. 

זו שאולי הפעם תצלח לא רק בציור אלא לשמור אותה אתו ברכות ובנועם

וכמו בציוריו, בהם הוא יוצר איים של אהבה שלווה, גם האהבה הבאה תיוותר

כמו בציור שהשלים וסיים מבלי שיאלץ להוסיף ולהתאמץ לאורך זמן.

 

לאיש אין קשר לסיפור

שבוע טוב

שבוע שיביא אתו תקווה לשינוי

רוקמת אהבה

 כשהלכה טיגסט כל הדרך מהכפר אל ירושלים ואחיה הצעיר נישא על כתפיה 

או על גבה נרגשת ועצובה. היא ידעה שאברש שהולך איתם, יהיה בעלה.

לא, היא לא בחרה בו וכנראה שהוא גם לא בחר בה. הדבר הוסכם והוחלט כבר לפני שנים, אולי אפילו מיד אחרי שנולדה, בין המשפחה שלה למשפחה שלו. כך היה נהוג בכפר שלהם ובכל הכפרים בסביבה.

אברש היה גדול ממנה, גם בשנים וגם בגוף. לכל אורך החודשים בהם עשו את המסע, בקושי החליפו מילים או שהתגלתה ביניהם דאגה מיוחדת. הם נהגו כמעט כשני זרים שנקלעו יחד עם עוד אחרים לדרך ארוכה, מלאה במכשולים, פחדים ועם מטרה ברורה להגיע לעיר הקודש ולגעת באדמתה.

בשק הקטן שהיה עטוף היטב והיא נשאה צמוד למותניה היה אוכל שהלך והתמעט ומספר זיכרונות קטנים מהבית שעזבה: פסל חימר קטן כסמל לאושר ושפע, שעשתה בילדותה עם אמה, קערית חימר חתומה ובתוכה גרעיני חיטה מאדמתם שתוכל לזרוע באדמה שם, דף בירכת הדרך אותו קיבלה טרם צאתה למסע מאחד השליחים שאסף והדריך אותם לקראת המסע, ופיסת בד רקומה בעבודת ידה. פיסת הבד הרקומה היתה בעיינה אוֹצָר האוֹצֵר בתוכו זיכרונות ,חלומות ותקוות.

אחרי ימים רבים של צעידה, הסתתרות, רעב וצמא רבים שנפלו בדרך, הגיעו למחנה גדול. שם היה עליהם לחכות ימים ולילות ארוכים עד שבאו המצילים ואספו אותם אל שארית הדרך לירושלים.

ירושלים של הוד וזהב ירושלים של תקווה ואהבה, הביאה אתה הרבה כאב בדידות וזרות ואף שהיו בתוכה הרגישו רחוקים, אחרים.

אחרי התאקלמות קצרה, אחרי שהורידה את אחיה הצעיר מעל גבה, באו הזקנים ואמרו, זה הזמן לחתונה.

היא הסתכלה על אברש ההתרגשות נעלמה ובעיינה נותרה העצבות, אברש הציץ בה, השפילו עיניהם בצייתנות ונכנסו מתחת לחופה.

 למחרת יום חתונתה הוציאה טיגסט מתוך הצרור הקטן את פיסת הבד הרקומה. בליבה גמלה החלטה, מהיום, יום יום היא תמשיך לרקום ותשזור בין הצורות והצבעים את המלה

ፍቅር  פיקיר

אהבה.

כשתלד בת וזו תגדל ותפרח, היא תלחש לה מרגע לידתה את המילים באמהרית ובעברית. 

פיקיר- אהבה.

הבת שלה תלבש שמלת כלולות שאמה רקמה 

והיא תינשא לזה שליבה יבחר - אך ורק מפיקיר, מאהבה.

וישובו כל הבנים לגבולם

  

חגיגה

יום הולדת עגול הסתמן לו על לוח שנה עתידי.

חברות מסביב החלו לחגוג. 

כל אחת בדרכה.

ואני שלא נהגתי במסיבות ואירועים ימי הולדת בעבר (בפעם האחרונה בגיל 18), חשבתי שאולי הפעם כדאי אחרת?

שאלתי את עצמי, איזו חגיגה תתאים לי?

נזכרתי בחלום ותיק שנתקע - ואני הרי מהמגשימים.

אז עשיתי לו הסבה קלה ויצאתי למלאכה.

כדבר ראשון חשבתי על הקונספט ועל המסגרת ומשם עברתי לתהליך איסוף וניפוי.

הבנתי שאני עושה מתנה לי. 

במקרה כזה לא צריך שותפים עסקיים. 

כלומר כן אנשי מקצוע טובים, עוזרים שיבחרו על ידי, אחד אחד ויתאמו למי שאני ול"חזון" שמצטייר בראשי.

מכיוון שזו הפעם הראשונה שלי ומכיוון שהיום יש ברשתות החברתיות המון מידע והמון נכונות לעזור, בשמחה נעזרתי, שאלתי, בדקתי התעניינתי משלבי התהליך ועד לטווחי עלויות. הקצבתי סכום ולוח זמנים ויצאתי לדרך.

וזו טיבה של ההחלטה: אני הולכת להוציא לאור ספר סיפורים קצרים שלי 

(אלה מפה ואלה שפורסמו בעבר בבלוג של תפוז ונותרו). 

ידעתי שיהיה לספר סיפור מסגרת קטן שיכיל את כל אותם סיפורים שנבחרו. בדמיוני ידעתי מה ואיך תראה כריכתו ואפילו מה תהיה כותרתו (האמת, באמצע הדרך קצת התלבטתי וחששתי שאולי זה לא השם הנכון, אבל בסופו של דבר חזרתי למקור).

עברתי את כל השלבים, בחירת עורכת ספרותית/לשונית - תמר לנדאו, עורכת לשונית ומגיהה - ציפי הראל, מעמד וגרפיקאי - מורן דיין מגםוגם ודפוס חבצלת

עד כאן ההוצאה לאור אבל...הפעם צריכה להיות גם חגיגיה! 

הכי מתאים - אירוע השקה.

אירוע רב משתתפים, כל אלה שליוו ומלווים אותי לאורך השנים. 

הכל הכל הוכן ותוכנן בקפידה ו...5 ימים לפני, טרח...אזעקות טילים כטבמים, ממדים מקלטים. בלאגן.

מדינה של הפתעוה ומהומה.

ברור שהכל נעצר.

הזמן עבר, ערימת הספרים הארוזים בקבוצות הסתכלה עלי ואני עליה. 

הממד שלי אסף לתוכו את כל מרכיבי המסיבה וכולנו ביחד עצרנו וחיכנו (לא תמיד בסבלנות יש לומר).

אבל, הנה הגיע זמן רגיעה ומהר מהר לפני שמשהו ישתנה ארגנתי הכל מחדש.

וביום שישי שעבר. חגגנו, משפחה, חברים שאספתי ואספו אותי לאורך השנים וכל הספרים. 

היה מפגש מרגש, חם, טעים כמובן וגם מאוד תרבותי ונעים  (כן אני החתום המעיד על עיסתו). 

פתחנו במפגש של טעמים וחיבוקים ולאחר מכן התכנסנו להקשיב ל 4 סיפורים מהספר שסופרו על מספרי סיפורים ובין לבין הנעימה מיה בשירה ופריטה.

עונג טרום שבת.

חשוב לציין 

הרי הבטחתי שהכל הכל זו המתנה שלי לעצמי. 

אז :

הספר נמכר בעלות נמוכה וכל כל ההכנסות יעברו לתרומה לילדים בסיכון החיים במשפחתונים בכפר שיש לי מקום חם ומיוחד בלב.

תם ולא נשלם

ממשיכה לחלום ולהגשים

 

שבת שמסמנת שיבה של כולם

ושוב

(פוסט שהיה אמור להתפרסם בסוף דצמבר והחליט להתעכב)

 ושוב טסתי, התקבלתי בלבן לבן, שהיתי, הסנפתי, צחקתי, בישלתי, תרגלתי ושייפתי עוד קצת את האנגלית ואת הסבתאות לקטנים וצעירים. 

ראיתי מלא מלא אורות בשלל צבעים והמון מנגינות של חג מולד וחנוכה מתערבבים. חנויות ודוכנים עמוסים ב"רק תקנו, הרי זו עונה של חג ולקנות זה מהמצוות הכי חשובות".

עצי כריסמס למכירה בכל פינה ובכל הגדלים ומותאמים לכל גודל של בית או גודל כיס (למי שמתאים אפילו נמכרים רק ענפים בודדים סימליים). ובין לבין פינה כחולה שזה פה הצבע של חג חנוכה שלא נגיד חלילה ששכחו שגם אנחנו בעניין חג אורות. ושמעתי גרסאות רגיי, בלוז ומטאל לשירי חנוכה שלנו שמושרים כמובן באנגלית רהוטה עם פה ושם שירבוב של מילה בעברית עתיקה.

הטפמרטורות צנחו עוד ועוד והיו תופעות מרהיבות שרק הטבע יכול לעשות. שמיים בהירים נקיים מכל ענן ופתיתי שלג כמו עלי כסף זעירים זוהרים, הכיצד? כשהאוויר כל כך קפוא אך האגם יוצר לחות המים שבאוויר קופאים והופכים לפתיתי שלג יפיפים. בזכות השמים הבהירים וקרן שמש, הם הופכים לכסופים עפים ברוח ונדבקים זה לצד זה לשמשות המכוניות החונות. מופלא.

אחרי כל החום שבפנים וכל החיבוקים, המשחקים, הסיפורים והצחוקים, מגיע הזמן לאסוף ולארוז שוב את המטלטלים להפרד עוד פעם כמו בכל הפעמים הקודמות. עם כל הדמעות החונקות בגרון, לחבק חזק לספוג את הריח ולהגיד שלום ולהתראות בעוד כך וגם כך. 

ושוב לעבור את המסע הארוך כל הדרך חזרה, לזכור שההרים גבוהים יותר וגם האוקיינוסים מתארכים יותר בטיסה ובנסיעה אל הבית והמיטה שלך בחזרה. 

ככה התקבלתי ביום הנחיתה 

וככה יומים אחרי שהגעתי

ככה יוצאים לטיול לעת ערב בשכונה

  ככה זמן מיוחד עם הנכדים

וככה בטיול בפסטיבל אורות מדהים

והלוואי יזכו בקרוב לחזור לבתיהם כל החטופים

וכל המפונים

אותו עץ

 עץ המנדרינות התל אביבי שלי

מרים לי את שולי השפתים למעלה בכל שבוע בשבוע.

אני צועדת בבוקרו של יום מהקפה והמאפה שמגיעים אחרי הרכבת ואחרי האוטובוס אל אי של יצירה ושלווה. בדרך תמיד הראש מלא בהירהורים ואז הוא מופיע. כלומר למען האמת ובכדי לדייק, אני מופיעה אבל כל שבוע מחדש הוא מפתיע אותי, בעובדה שבלב ההמולה, הפיח העשן ויתר תחלואיה של העיר ללא הפסקה, הוא שורד והוא מלא בהדר. 

אף שאף אחד לא מטפל או דואג לו ואפילו אין לו קרובים בסביבה, באיזה שהוא אופן הוא מחייך תמיד ואני מחזירה לו בחזרה.

יש לי חולשה לעצי ההדר. עוד מימים ימימה עת הייתי יושבת על עגלה מאחור והטרקטור היה מושך מלפנים ובבוקר כשהאוויר היה עוד רענן הריח שעלה מהפרדס היה מקיים בי את המשפט "שיכורה ולא מיין". ויש להזכיר ולזכור שתמיד הם ירוקים ותמיד מניבים מלוא הטנא פירות גדולים או קטנים, צהובים או כתומים, שטעמם תמיד מוסיף המון, שריחם בעת הפריחה ריח בושם, שכאמור, הכי נעים שאני מכירה.

עץ המנדרינות התל אביבי שלי גרם לי לחייך היום כפל כפליים. 

כל צמרתו מלאה בפירות שנצנצו הם והעלים הירוקים שסביבם מטיפות הגשם ששטפו אותם. ואני ניסיתי לעמוד על קצות האצבעות להימתח ככל האפשר ולהגיע לקטוף פרי אחד, אך ללא הצלחה. 

בדיוק בעת המעשה והאכזבה עבר איש גבוה עם ילד קטן ואמר "לא בטוח שכדאי להתאמץ, הם חמצמצים".

"בדיוק כמו שאני אוהבת אותם" עניתי

"רוצה שאקטוף לך אחד?"

הנהנתי.

הושיט יד ארוכה, אחז בענף וקטף. העץ התנער בשימחה ושטף את פניו במי גשם רעננים ששהו עליו.

הוא הגיש לי את הפרי עם חיוך רטוב.

בנו הקטן אמר: "אוי אבא, כולך רטוב".

אמרתי "סליחה"

הוא ענה לבנו ולי "קצת מי גשם ברכה, לא נורא".

נפרדנו בתודה ובחיוך.

בוקר נפלא. המשכתי לי בצעדה,

 אני והמנדרינה התל אביבית שלי.

שתהיה לכולנו שנה של שקט, שיגרה קצת משעממת, 

שישובו בנים לגבולם והמון ביטחון פה ובעולם.

יום עם ג'ונתן

 

ישבתי לקפה אי שם רחוק ובחוץ קר ובפנים נעים וטוב.

והם באו מולי או אולי אני באתי מולם.

וכך הוא מסר לי ואני כמו תמיד, או לפחות בדרך כלל, רוצה להביא את זה לכאן.

"היום ג'ונתן אצלי.

זה היום המיוחד שלי בשבוע אתו והוא כולו שלי.

אני עוזב את המשרד מוקדם מהרגיל, תמיד באמצע משהו.

בבוקר אני מחליט: היום יהיה מתוכנן יותר ורבע שעה לפני השעה היעודה אתארגן ליציאה. אך משום מה כל התוכניות שלי נעלמות ונגוזות כשהרגע הזה בא.

 בכל פעם, ממש לקראת הסיום מגיעה שיחה דחופה או הודעה הדורשת תגובה מיידית או שהמזכירה שלי אמילי נכנסת עם איזה מסמך או עניין שיש לטפל בו כאן ועכשיו ואני במיידי שוקע פנימה כל כולי.

למזלי, אמילי שמכירה היטב את לוח הזמנים שלי ואת התחייבויותיי (כולל את זמני הביקור השבועיים שלי במספרה ובניקוי יבש), מודיעה לי כי אם לא אצא מהמשרד עכשיו ממש, אאחר לאסוף את ג'ונתן מבית הספר ומשם עלי להזדרז לקחת אותו לאיזה אפטר לאנץ' קטן לפני שהוא הולך לחוג השחמט ולנגינה על חליל צד.

 למיטב מזלי, אנחנו לא צריכים להתלבט יותר מידי. לג'ונתן הרגלים די קבועים. הוא מעדיף את אותו מקום ותמיד יש לו את אותה בחירה של מנה.

אני מזמין, הוא אוכל ואני יכול להמשיך קצת את העבודה. לא, עוד לא לסיימה אבל, זה זמן לא רע לקרוא כמה הודעות שנשלחו מרחוק ואפילו לענות על אחת או שתיים.

כשאני עומד או רוכן הריכוז שלי בשיאו. כך אני לא מפריע לו בשאלות מטופשות והוא יכול להתרכז באכילה ולסיים אותה כמה שיותר מהר כך שנוכל להמשיך ליעדנו הבא.

הוא, כלומר הבן שלי, ג'ונתן, יכנס לחוג ואני אנצל בשקט בזמן ההמתנה, להמשיך את המשימות שלי בעבודה.

אחר כך כשג'ונתן, אגב, סיפרתי לך שהוא ילד מאוד נבון ומוכשר? יצא מהחוג ומשיעור הנגינה, נזמין את מנת הדינר שלנו, זו הרגילה מהמסעדה הקבועה. נאסוף אותה וניסע אלי הביתה לאכול ולהתארגן לשינה. 

כי הרי זה היום המיוחד שלי בשבוע עם ג'ונתן הבן הכי הכי".

מקווה שימשך השקט מצפון

ומדרום יחזרו   הם מהאבדון