ככה זה עם אסוצייאציות

הוא יכול להיות סלבטורה אנטוניניו מזמנים אחרים, זמנים איטלקיים של אז 

כשמוסליני אסף סביבו חבורות של גברברים והלביש אותם שחורים. למען יראו וייראו.

או אולי הוא פליפה חוזה מנושאי כליו של ההוא, 

מה שמו, נו..זה...שהיה אחראי להשתתפותו של המניגאווי ורבים וטובים שנזעקו ובאו לסייע מולו במלחמה הנוראה ההיא, 

כן, ההוא שמרד ברפובליקה ורצה להשליט שילטון לאומני דיקטטורי ולא לוותר על הכסא, איך קראו לו להוא?, פרנקו? לא?! 

אדייק, החנרליסימו פרנסיסקו פרנקו באמונדה, כך קראו לרודן ההוא שרד כ 40 שנה! ופשע פשע גדול בכל מתנגדיו.

או אולי, אולי קוראים לו בכלל אושר והוא מכאן ומעכשיו 

והוא מהצוותים והחבורות הלובשים שחור מכף רגל ועד... 

ועל חולצתם מונצח אגרוף שחור על רקע צהוב, רצים אחרי... ורוצים להתרחב עד לחידקל - לפחות.

או אולי זה בכלל מוחמד ג'אמאל, לבוש שחור מא' ועד ת' מכפר בוואדי ערה העוטה זקן מחודד ומטופח רוכב על אופנוע בשעות ערב שקטות ומרעיש בכאילו יריות במכוון?


ואולי, שוב רק אולי, קוראים לו ברוך והוא יצא עכשיו מתוך ה"כוורת", כלומר מתוך השיר עם המגפיים וכרגע הוא בין שעה לבין עוד שעה נח לפני שהוא שוב מנקה אותן בספירט כל שעתיים?
שהרי ומאז ועד היום
גם בגשם גם בחום
הן תפורות אצלו ישר לעצמות....
כי מגפים... 

ולמי שרוצה להאזין 

https://youtu.be/Ik2ezhf_c-k?si=rGY7A7u4lO3QpGEd

קורינה פלפלת וקינמון

 

בכל שעה ביום כשעוברים ליד הבית של קורינה ריחות התבשילים והמאפים מושכים חזק באפך.

אתה שואף עמוק, אוסף את כל הריח ומיד בלוטות הרוק ואלה של קיבתך מתחילים לזמר שירים של תקווה, שאולי, אולי קורינה תציץ ותראה אותך מבעד לחלון המטבח שלה, זה הפונה אל הרחוב, תראה אותך, תשמע את המיית קיבתך ותסמן בידה שתבוא, כשתכנס.

ואתה בכניסתך כולך אפוף ושיכור מריחות היא תפנה ותגיד: 

"הכנתי משהו חדש היום, בוא תטעם ביס קטן ונראה", כך היא תגיד עם מיד עם כניסתך

היא תוותר על ברכות של נימוס ומילים על הא ודא.

ואתה יודע שקורינה מבשלת ואופה מעדנים והיום הוא יום המזל שלך.

כשבאים לביתה של קורינה לטעום או לשבת ממש לאכול, היא אומרת:

"דבר ראשון זה הריח, אם הוא מדגדג דִגדוד של נועם בחוטם והוא מדליק משהו בזיכרון או במיצי הבטן זה הסימן הראשון, אחר כך באים העיניים, האם יפה האוכל לעין? אם גם המבחן הזה עובר, רק אז מגיע השלב האחרון, שלב הטעימה, והכי כדאי בביס הראשון לעצום את העיניים ולאט לאט..."

כשהייתי בא למטבח של קורינה, היא נהגה דבר ראשון לשאול:

"נו איך הריח?"
ואני עונה:

"הסתכלי איך כולי זורח". 

תבשיל בסיר אחד: פרגיות אורז ירוק ולימון כבוש

מצרכים

 8 נתחי פרגיות מחולקים ל 3 כל אחד
2  כוסות אורז יסמין שנשטף והושרה במים
2  שורשי שומר קצוצים או אחד גדול (קצוץ כמו בצל קצוץ)
צרור עלי פטרוזליה קצוצים
צרור עלי שמיר קצוצים
צרור עלי כוסברה קצוצים או עלי תרד
 1 כף גדולה של לימון כבוש קצוץ קטן
גרידה לימון אחד
 2-3 כפות רכז רימונים
מלח
פלפל שחור
פפריקה
מעט גרידת אגוז מוסקט
גרגירי רימון לקישוט
וזרזיף של רכז מעל כל מנה

אופן הכנה
מתבלים במלח, פלפל שחור, פפריקה את נתחי הפרגיות
מחממים מעט שמן במחבת
מניחים את נתחי הפרגיות במחבת חמה כשתי דקות על כל צד לצורך הזהבה קלה ומוסיפים את רכז הרימונים להתאחד ולהתקרמל לעוד 2 דקות.
מערבבים את האורז עם צרורות הירוקים, הלימון הכבוש, גרידת הלימון, אגוז המוסקט והתבלינים.
מחמים מעט שמן בסיר רחב מטגנים את השומר הקצוץ עד לשקיפות/ הזהבה קלה.
מוסיפים את האורז המעורבב ומערבבים היטב כך שכל המרכיבים בסיר מעורבבים היטב (השמן, השומר הקצוץ ותערובת האורז יתמזגו זה בזה),

מוסיפים את נתחי הפרגית, יוצקים על הכל מים רותחים ( כ2  סמ מעל גובה האורז) מכסים, מנמיכים את האש (כחצי שעה). מכבים את האש ונותנים לתבשיל לעמוד עוד 5 דקות. להתרגלות.
כשפותחים את הסיר נושמים עמוק עם עיינים עצומות, לבדוק עם הריח מדגדג לנו דגדוג נעים באף.
כשמגישים לצלחת מפזרים מעל גרגירי רימון ומעט עלי פטרוזליה, וזרזיף דק של רכז רימונים.
אם העין נהנית, כדאי לעבור ולבדוק איך הטעם
ככה זה אצל קורינה פלפלת- ולפעמים- אגוז מוסקט.😋

חג שקט ובטוח

ולאור בקשה טבעונית מיוחדת מצאתי בבלוג של YARDENSH

https://yardensh.com/%D7%9E%D7%9C%D7%91%D7%99-%D7%98%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%99/

עצוב עכשיו

 

שיפה ושונה תהא השנה

 

אלברטה טעם טוב

 

אלברטה היתה אשת העולםמאז ומתמיד.
מילדותה,היא טיילה וביקרה עם הוריה בכל המקומות הנחשבים. פגשה איתם את כל שועי עולם. כילדה קטנה זכתה בשיעורי הליכות ונימוסים לצד שיעורי נגינה, שפות ומנהגי עַלָמוִת.
בבגרותה יחד עם האיש לו נישאה המשיכה באותו אורח החיים כאשת דיפלומט וקושר קשרים בין אנשים, חברות ועסקים המתארח ומארח מכל קצווי תבל.

כזוג הם היו רגילים למפגשים מתמידים עם תרבויות כאלו ואחרות במקומות שונים ומיוחדים.
בכל מקום אליו הגיעו היתה אלברטה ידועה בטוב טעמה. היא אהבה לארח ואורחיה תמיד התקבלו בסבר פנים יפות ונועם.
אורח החיים לא אפשר להם להשתקע ולא זימן הזדמנות ראויה להקים משפחה של ממש. אלברטה התייחסה לכל קרוביה ומתארחיה כאל משפחה גדולה עם מחויבות קטנה.
הימים שהפכו במהרה לשנים והשנים שהפכו ליובל היו תמיד מלאים ועשירים.
כששבו אחרי זמנים רבים אל מולדתם, מצאוה שונה ומשתנה בלי הרף. הרחוב היה שונה, האנשים החולפים, השכנים, הריחות והצלילים. 

הכל השתנה.
זמן קצר אחרי שובם תוך כדי ניסיונות הסתגלות לביתם וסביבתם נפטר האיש שאתה ואלברטה נשארה רק היא בבית הגדול.
היא סובבה בביתה רחב הידיים יום אחר יום. עלתה קומה ועוד אחת, שוב ירדה. הביטה בחפצים, בפסלים, בכלי המטבח, בציורים שאספה לאורך השנים ולפתע גמל במוחה רעיון. זה הזמן לשתף את האחרים בפריטים היפים מתוך אוספים שאספה שנים במקומות קרובים ורחוקים.
שינסה מותניה, זרועותיה ואת טוב טעמה ויצרה בקומת הכניסה לביתה חנות קטנה מיוחדת במינה.
היא ישבה עם פנקסי הזיכרונות שלה משם שלפה את השמות של המכרים מהמולדת שהזדמנו בעבר והתארחו אצלם כשחיו בארצות מעבר לים. חיפשה ומצאה שמות וכתובות. שלחה הזמנות קטנות, מעוטרות בפרחי כלניות לכל עבר, לבשר על פתיחת המקום.
לאט לאט ההזמנות החלו להעלות בחכתן מבקרים שזכרו את ביקוריהם ואת טעמה המשובח וגם אם מתוך סקרנות גרידה או דחף מציצני קטן, רבים נענו להזמנתה. בהדרגה ועם הזמן שמה החל להגיע למעצבי פנים ואדריכלים שחיפשו דברים ייחודיים. הם פקדו את חנותה, הציצו ונישבו. כך נוצר לה קהל קונים מצומצם וקבוע. היא יצרה קשר עם אותם מקומות בהם רכשה בעבר פריטים לביתה ועתה הם סיפקו אותם לחנותה. 

שוב לא היתה אלברטה רק היא אתה. 

הקונים הפכו להיות רשת החברויות שלה, חלקם אף נתפסו בעיינה כסוג של משפחה.
אחד מהם, פטר, מעצב ידוע, שגר ברחוב סמוך, היה נוהג מידי בוקר בצאתו לעיסוקיו לעצור לרגעים קטנים בפתח חנותה.

בהגיעו, אלברטה יוצאת אליו לפטפוט קצר עם כוס הקפה של הבוקר, משתפת אותו בחוויה, חלום שחלמה או הרהור קטן.

פטר היה מקשיב עם חיוך ומילות עידוד, ידע כמה חשובה הפגישה הקטנה הזו להמשך היום של אלברטה.

כך היה ברור לו ולה שאלברטה אף פעם לא נשארת לבד.

שתחזור השפיות למקומנו גם

 

 

רוניתה פסק זמן

 

רוניתה לקחה לה פסק זמן.
עכשיו לבד.
אחרי ניסיונות, מערכות יחסים כאלה ואחרות, בחרה בשלב הזה להימנע מזוגיות ואפילו מחברויות מכל סוג.

רוצה עכשיו לחזור לעצמה.
לעצמה וכל מה שעולה או שחפצה נפשה.
בלי פשרות, בלי התחשבויות או ניסיונות להסביר או להצדיק מעשיה ועמדותיה.

בלי להקשיב לאחרים או למנות בפניהם את שמחותיה וצרותיה.

בלי מפגשים, דיבורים, ויכוחים, חיוכים או התעצבנויות.
'יש זמנים', היא אמרה, ' יש זמנים שאדם צריך להיות פנוי לעצמו בלבד בלי אחרים'.
רוניתה רוצה עכשיו להחליט איפה ומתי לחלוץ נעלים, לשתות כוס קפה או ברצף שניים בבית או בשדרה, במרפסת או בעגלה, עם או בלי אמתלה. בלי לחלוק או לבדוק, 

פשוט עם עצמה זמן לבלות.

לקרוא או להניח. לטייל או לעצור לשאוף אוויר, ללכת או לנוח.

יכול להיות שאחרי כך וכך ולאחר שתמצה את הלבד, 

כשתוקפו של הפסק זמן יפוג מעצמו.
יכול להיות, 

שתחזור לחפש את האחד

 או אולי תהיה זו הפעם - האחת.

עכשיו רוניתה בפסק זמן.

זמן לבד.

שבוע שקט ובטוח

איש של יעדים - סיפור אמיתי

לכפר ההוא, הירוק כל ימי השנה, הגיעו נערים ונערות בורקי עיינים ויפי בלוריות. הגיעו ממושבים, ערים מרכזיות, מהבנוניות המתחדשות וגם מהחדשות. הגיעו מהצפוניות, הגליליות מאלה שהפכו ממעברות לישובי קבע ועד לחוליות ואפילו הגיעו כמה מעיר הקצה שאצבעות רגליה טובלות בים. נערים ונערות מכל מיני. היו בני עשירים, בנים יחידים או ממשפחות מרובות, היו בנות תמימות והיו מרדניות. וכולם למדו לחיות ביחד. לעבוד וללמוד. כן, ראשית ולפני הכל לעבוד. העבודה היתה לערך חשוב ומתגמל. אחר כך החברה והחברותא ולבסוף הלימודים ובית הספר. שימי הגיע גם הוא עם עיינים נוצצות מלאות ברצון ללמוד הכל, להצליח לעלות. בא משפחה שהגיעה כמו רבים מארצות אחרות ומנתה לא מעט נפשות ראתה כמוהו בעובדה ששימי בכור הילדים התקבל לזרועות הכפר הירוק תמיד, זכות גדולה שיש לנצלה ולשמוח בה בכל לב. ואכן, שימי יום יום למד. התבונן סביב בסקרנות ובשקיקה. עבד בחריצות והקפיד בקטנה כבגדולה. לא בזבז מעולם את זמנו. כבר בתחילה סימן לו יעדים. אחד הראשונים היה מבטו שנפעם מראש הקהילה הנישא ורם. שימי החליט בינו לבינו ומיד אחר כך הכריז באוזני כל, "אני כשאהיה גדול, ארש את מקומו". בינתיים ראה איך יש בין החברים כאלה שהתחילו לרכוש אופנועים קלים והיו מגיעים או יוצאים רכובים. עייניו של שימי קלו מול אלה ויעד חדש התגבש ונוסף לו מיד. גם אני ארכב על דו גלגלים ממונעים. אצא ואבוא רכוב ויהיו כאלה שיתבוננו בי ויקנאו. בערבים אחרי כל הפעילויות והתפקידים אתגנב בשקט אל הישוב הסמוך ואעבוד מספר שעות במאפיה שפתוחה כל לילה כל הלילה. אמר וכך עשה וכך היה. אסף בשקט ובחריצות את כוחותיו ואצר לקופתו את הכסף שקיבל. מטבע למטבע שטר לשטר. כך במשך חודשים. עיינו חסרות השינה אדומות, תלתליו הקשים אספו גרגרי קמח לבנים. אך הוא עמד במשימה. הסכום הנדרש לרכישה של הדו גלגלי הממנוע הצטבר והיה. סוף שבוע אחד נסע כמידי פעם בפעם לבקר את משפחתו שגרה בעיירה שהפכה לא מזמן ממעברה לקריה. הוא נכנס בשערי הדירה הקטנה, מכל עבר אחיו קפצו לחבקו בשמחה. אימו הביטה בו בגאווה גדולה. אמרה לו "שב יה איבני, שב, הדרך היתה ארוכה ואתה בודאי רעב" שימי רכן וחיבק את כתפיה של אימו "אין בעולם אוכל כמו שלך, יה מאמא. התגעגעתי לריח, ולטעם שרק הידים שלך יודעות לעשות" שימי אכל ברעבתנות את מה שהגישה לו אמו ובסוף בצע את הלחם לנגב טוב טוב את הצלחת שכל הטעמים כולם יבואו אל קרבו. כשסיים, ראה את אמו רוכנת על הפיילה, מכבסת את בגדיו שהביא עימו. היא סובבה אליו פניה ואמרה, "לך תנוח, אתה כנראה עובד קשה שמה, עד שתקום השמש והרוח כבר ילטפו וייבשו את הבגדים ומחר כבר תוכל לחזור עם בגדים נקיים לכפר". שימי עמד לרגע, מתבונן בגבה, בידיה הכובסות, הקמוטות, הכניס ידו לכיסו, נגע בארנקו המלא בכסף שחסך. ראה מול עייניו את האופנוע הקל שבחר. כמה נוצץ היה צבעו האדום. בוהק בשמש וברוח. הוא יכול היה לחוש את תלתליו הנוקשים מתבדרים ברוח בעודו רוכב ביד בוטחת האוחזת בכידון ומחליפה בזריזות הילוכים. הוא יכול היה לראות אפילו את המבטים של כל האחרים והאחרות, מביטים בו בהשתאות. אבל, אבל אז ראה שוב את הגב השחוח של אמו הורתו ואת אצבעותיה האדומות מהמאמץ ומהשיפשוף העז של בגדיו.

באותו רגע ממש החליף יעד ביעד. הוא פנה אליה, ואמר "יה מאמא, קיבלתי עוד יום של חופש. אני לא אחזור מחר בצאת השבת. ביום ראשון בבוקר נלך את ואני לחנות של אדון כספי, נבחר שם את מכונת הכביסה המתאימה, אני אשלם. עבדתי וחסכתי במיוחד בשביל כך".

=

(וכן, שימי הפך לראש הקהילה ויותר - איש של יעדים ומטרות - כבר אמרנו - הפעם הזו - סיפור אמיתי).