אתמול והיום

 אל העיירה שעל ההר הגעתי בילדותי הצעירה מהעמק החם.

העיירה שהתחילה בקטן קטן ולאט צמחה והפכה לעיר נחמדה, כלומר עיר, לא בסדר גודל של חיפה לדוגמה, אולי כשליש ממנה ובכל זאת זכתה במעמד הנכבד להיקרא עיר ואפילו עיר מחוז. החליפה שם והתנערה לשלב הנערות.

אך עוד לפני המעמד וכל השאר נבנו והוקמו לצד מבני ציבור ומרכזים כאלה ואחרים גם בתי כנסת. בתי כנסת שכונתיים לקהילות מגוונות, ובית כנסת אחד מרכזי, גדול ומפואר שראשו ככיפה הפוכה עומד גאה על ראש גבעה. לא רחוק מהמרכזי והמושקע התכנס לו בית כנסת קטן לקהילה מיוחדת ומצומצמת, הקהילה הרפורמית. כן, כבר בראשיתה היא הוכרזה כעיירה מאוד פלורליסטית ואף לא עליינו חילונית במהותה. 

אוטובוסים נסעו בשבת כן גם של "אגד" ולצידם היו הסעות פרטיות מאורגנות בקיץ לחופי ים ומעיינות שהרי על ההר אין מקווי מים להשתכשך ולהצטנן בהם בימי החום והמועד.

בית הכנסת הרפורמי שכן בדירה אחת בבניין דירות די מרכזי. כל שכניו היו דיירים רגילים, משפחות משפחות. בית הכנסת לא הפריע להן והן לא הפריעו לו. אולי אפילו חשו כבוד שבית הכנסת המיוחד שכן בקרבן. 

אנחנו הילדים, בחגים המרכזיים, העדפנו לבלות בין בית הכנסת המרכזי שכיפתו הפוכה ותמיד היה מלא מפה אל פה לבין בבית הכנסת הצנוע הזה שנוגנו שם על עוגב קטן מנגינות נעימות והושרו שירים. גם כאלה שאנחנו הילדים, מכירים. 

הרב של בית הכנסת שהיה גם החזן וגם הנגן היה איש עיוור. ארץ מוצאו היה מהונגריה אם זכרוני אינו מטעני. בתו היתה נוהגת ללוות אותו לבית הכנסת ולהושיבו ליד העוגב. בסוף התפילה והמפגש היתה אוחזת בזרועו האחת, בשנייה הוא היה אוחז במקלו וכך הם היו צועדים בחזרה לביתם. 

בכל שנות ילדותי ונעורי נהגו הם לעשות את הדרך ביחד אל בית הכנסת וממנו.

בבגרותי שמתי לב יום אחד שבית הכנסת שינה פניו והחליף שם. הפך להיות בית כנסת אורתודוקסי. התכבדו באיו וקראו לו על שמו של אלי כהן המרגל שלא חזר.

עבורו שנים גם ילדי בגרו ובלכתי באחד הימים באותה שכונה ותיקה גיליתי שלט גדול וחדש שפשט על מספר דירות בבניין והסתיר מאחוריו את השלט הצנוע על שמו של אלי כהן. עכשיו נכתב שם בגדול, זו ישיבה חרדית חשובה.

העיירה הפלורליסטית, המגוונת והמכילה שהפכה לעיר מחוז ושינתה שוב את שמה. ובראשה נעמד ברוב גאון ראש עיר אופורטוניסט כל יכול, מבושם מכוח בניחוח פוטין, הכחידה כל סימן ואפשרות לבית כנסת רפורמי בתוכה. 

 בפאתי העיר שהתרחבה הוקמה "עיר" קטנה שממשיכה לגדול. ולה מבני ציבור משלה, תחבורה ציבורית וכל השירותים הנדרשים שלא יתערבבו חלילה באנשים "רגילים" שאינם שייכים .

בימים אלו, בגאווה גדולה פרסם הכל יכול בראש חוצות ורשתות, את דבר המנצח:

"אצלנו לא יופיעו על במותנו אמנים שחתמו על "מכתב האומנים".!!!

 לעיר שעל ההר יש גם היום צנזור תרבות משלה.

כמה טוב (ועצוב) שאחר שנים רבות אספתי מטלטלי בזמן והותרתי אותה כמו טובים ורבים לפני, 

מאחורי.

 

שבוע טוב

באמצע חיים

 

חיים.

זה השם שבחרה לו אימו כשנולד. היא ברכה אותו בחיים טובים וארוכים. 

מיום לידתו טרחה ודאגה לכל מחסורו. נהגה לעשות עבורו מכל וכל. 

כלומר כל מה שיכלה ועוד הוסיפה טיפ טיפה.

בכל בוקר לפני לכתו לבית הספר היתה מניחה את התיק המצויד על גבו. מלטפת את כתפיו ושואלת בדאגה: לא כבד? אתה תסתדר?

חיים היה מסתכל על אימו באהבה ואומר, זה בסדר אמא, את לא צריכה לקחת אותי ואת התיק. אני גדול וחזק מספיק. אימו היתה מסתכלת עליו מתרחק בחשש מה ומיד כשהתרחק היתה נגשת למלאכה, לסדר את חדרו, לכבס לתלות, לנקות ולהכין לבנה ארוחה מזינה כשישוב. 

כששב, אחרי שסעד והיא ניקתה וסידרה, היתה יושבת לידו כשהכין את שיעוריו.

 כך יומיום גם כשגדל, כשסיים את חוק לימודיו, את חובותיו למדינה ואף כשהיה סטודנט להשכלה גבוהה.

כשפגש את זוגתו, זו שבחר בה והיא בחרה בו (וכמובן עברה את אישורה של אימו), לקחה היא את התפקיד במלאו. לימים אימו זקנה והלכה בדרך כל בשר לעולמה. מבחינתו של חיים כמעט דבר לא השתנה.

 אשתו היא זאת שטיפלה, ניקתה, סידרה. בישלה, גידלה וכן, גם עבדה מחוץ לביתה. 

כשחיים היה חוזר מעבודתו החשובה לביתו הכל הכל היה מוכן לקראתו. והוא יכול היה להתרווח מול העיתון או התוכנית שאהב. כך ערב ערב ואף בימי מועד וחג.

בשלב מסוים הילדים גדלו וכמו בכל בית ומשפחה פרחו והלכו.

נותרו רק היא והוא בעצם ליתר הדיוק והסדר הטוב נשארו הוא וגם היא.

 

יום אחד בבוקר של יום אביבי ונחמד, קמה האשה, היא אשתו ואמרה: זהו, קצתי. עכשיו תורי. 

אספה מה שאספה התלבשה למשעי לא שכחה את הסרט בשערה ויצאה מלאת עוז ועיזוז לדרכה. 

מצא עצמו חיים באמצע החיים הוא עם עצמו, לבדו. בלי מטפל או מטפלת לצידו.

 עברו יום עברו יומיים, עבר שבוע עברו שבועיים. והפלא ופלא, הבגדים בארון לא התקפלו, הכביסה לא התכבסה והכלים לא התרחצו. אפילו האוכל שהזמין לא קפץ והסתדר על השולחן.

הביט חיים בביתו ולא הכירו.

חשב, מה קרה? ומה עכשיו?

פנה לידידו עזריה שאחרי שהקשיב ובחן לעומקו של עניין הציע לחיים חברו משכבר, להיכנס ליוטיוב וגם לאמץ ולשאול את העוזר הכל יודע הוא מיסטר  Ai - מה עושים ואיך מתנהלים עכשיו בצוק העיתים?

 חיים הקשיב לידידו קשב רב, חשב וחשב. לבסוף לאחר בחינת ההצעה ומראה ביתו, עשה כעצת חברו עזריה והנה נגלה בפניו עולם חדש.

מסתבר שלכל הדברים שהיה רגיל בהם כמעשה יום יום הם להפתעתו לא נעשים מעצמם והוא חיים, צריך ללמוד מיומניות חיים חדשות ונסתרות ולהופכם לאורח חיים יומיומי בעצמו בביתו.

יום אחר יום למד חיים מלאכה חדשה ו

כן, הוא אפילו נהנה,

לעיתים.

ולפעמים התעייף והתקשה.

ככה זה כשמגלים שגרה חדשה באמצע חיים.

 

😉

מבט אל החלון

"הגעתי לפה לפני עשור". סיפר.

אמא שלי אמרה "סשה פה כשתתחתן אין עתיד לילדים. אנחנו גם לא ממש שייכים לפה אתה יודע. ושם אומרים לא רע לכמונו. אנחנו לא נהיה שם בקבוצת המיעוט. 

יש לנו הרבה קרובים, שכנים וחברים שכבר עברו והשתקעו. הם יעזרו, כך הבטיחו ואמרו".

האמת, לא אהבתי את הרעיון. לעבור למדינה לוונטינית, מדברית, בעיות של שפה חדשה, תרבות, מנטליות, טרור שעולה מידי פעם, חילוקי דעות על אדמה וזהות. בסך הכל לא רע לי כאן. אני רגיל להכל. 

נכון, העתיד לא מזמין חלומות גדולים אבל פה נולדתי גדלתי ובגרתי ועכשיו בעשור השלישי שלי להתחיל מהתחלה? לא כך כך רציתי בשינוי ובכל מה שכרוך במעבר למדינה חדשה. 

אבל אמא שלי וסבתא ניגנו על כל המייתרים. ומכיוון שתמיד היינו רק שלושתנו, הן השתיים היו הכח המנצח. וכך אספנו מטלטלים. מכרנו מה שאפשר. דיברנו וקבענו עם קרובים שכבר התבססו בארץ הזו. לאחר מספר חודשים מצאתי אותי עם אמי וסבתי יושבים במטוס בדרכו לכאן.

 לא אתעכב יותר מידי על התקופה הראשונה. על תחושת הטלטלה של הניתוק והזרות, על עוצמת אור השמש, החום והלחות. על שבוע בבית מלון שאפילו את שמו ומיקומו אינני זוכר, רק את טעמי האוכל העזים והלא מיודדים עם החיך שלנו, את הריחות והצלילים, הכל בעוצמות שיצרו בי ויברציות לא נעימות   על הבירוקרטיה האין סופית והשפה הזו ששוברת את השיניים ובכלל 

 בשנה הראשונה שהינו בביתם של קרובים שהשיכרו לשלושתינו חדר קטן שבעצם היה כמעט כל עולמנו. עד שאני ואמא למדנו קצת עברית ומצאנו עבודות שיכלו לאפשר לנו לשכור דירת שני חדרים ומטבחון לשם עברנו בתחושת גאווה ורווחה גדולה.

סבתא מצאה חברות מהעיר שלנו והיתה נפגשת אתן לזמן של אי. מסתבר שאפשר ליצור בכל מקום בעולם זמן של אי. כמו לעצור את הזמן ולהעביר אותו מפה לשם. 

לאחר שחלפה לה עוד שנה, דרך משרד העבודה למדתי מקצוע חדש, לדייק, שידרגתי את המקצוע משם והתאמתי אותו לימים אלו ולכאן. 

תנאי העבודה שלי השתפרו והצלחנו למצוא לנו דירה מתאימה בסביבה נעימה.  בתחילה אמא נאלצה לעבוד בטיפול בקשישות. היתה חוזרת מהעבודה עייפה וכואבת גם בגופה וגם בנפשה, אבל לא הרימה ידים ולא ויתרה. לאט התקדמה והפכה למנהלת משמרת בבית אבות. היום היא אחראית שם על התרבות וכל הפעילויות החברתיות. עכשיו גם כשהיא חוזרת עייפה היא בסך הכל מאוד מרוצה. היא נוהגת להזכיר שתמיד אמרה שפה יש עתיד ואפשר להתקדם.שלא אשכח.

כשפרצה שם המלחמה, היתה מסתכלת עלי ובלי מילים, רק במבט היתה מזכירה: רואה?!

הייתי מהנהן בשקט להסכמה.

עד ש

עד ש גם פה הזדעזעה האדמה

וקול הצפירות וההתראות, הבומים, הריצות ותמונות ההרס פגשו אותנו קרוב קרוב.

אני מסתכל על אמא היא מרימה אלי את עינה לרגע קט, אנחנו מפנים את הראש, מתבוננים לעבר החלון, מחפשים את כיווני העתיד.

וקצת אחר כך אחרי המבט אל החלון, 

אנחנו משפילים מיד אל הרצפה את המבט, לא מוסיפים מילה או מחווה.

שבוע עם מבט לתקווה

 

איש ושמו פטריק

פעם הייתי ביער רחוק.

התארחתי אצל איש ושמו ריץ’, ריץ’ היה איש מתבודד ונחמד.

הוא אפשר לי כך סתם בלי שאלות, בלי לבקש תשובות, לשהות

ולטייל ביער שלו.

באחד הימים, בעודי משוטטת ביער, שמעתי מים זורמים ורציתי

לראות מהיכן הם באים ולהיכן הם הולכים. תוך שאני יורדת

בשביל הקטן, נגלה לעיני קרוון לבן נטוע בין העצים. על כיסא

לצד המבנה ישב גבר כשגבו החשוף פונה אלי ושערו הארוך פזור

על הכתפיים. קביים היו מונחים לצד הכיסא שישב.

נראה שהוא אוסף קרני שמש אל גופו.

נעצרתי. לא רציתי להבהיל ולא להפריע לו.

עמדתי כך, מנסה לא לנוע.

“אשמח להכיר“ אמר לפתע בלי להסתובב אלי

“אהה...לא רציתי להבהיל או להפריע...“ עניתי תוך כדי שאני

פוסעת אליו.

“בואי, הנה פה לידי יש כיסא מתקפל, פתחי אותו ואת יכולה

לשבת ולהנות גם, רק אל תסתירי את השמש, אני אוסף אותה

לתוכי. היא התרופה הכי טובה שלי.“

לקחתי את הכיסא והתקרבתי, מניחה אותו לצידו והתיישבתי.

“קוראים לי פטריק ואני חי כאן ואת? שמעתי שפתאום סתם כך

הופעת.“

“אני אלי, וכן, נכון.... טיילתי פה בסביבה ומצאתי את המקום

הקסום הזה לגמרי במקרה. ביקשתי להישאר קצת, וריץ’,

באדיבותו אפשר לי. רק לכמה ימים“.

“הכול בסדר אלי, אני שמח שאת כאן“.

“זה טוב,“ המשיך. “גם לך, אבל גם ובעיקר לריץ’. חשוב לפגוש

ולהיות קצת עם אנשים טובים. ועלייך מיד רואים“ אמר וקרץ

אלי קריצה שובבה.

“הי, רק רגע, אני מארח נורא“, הוא הושיט את ידיו אל הקבים,

משך אותם אליו התרומם ונשען עליהם. הלך גורר את רגליו

אל עבר הקרוואן נכנס פנימה ואז קרא לי, “יש לי לימונדה קרה

ועוגיות, את יכולה לעזור לי? ליד הכיסא שלקחת יש שולחן קטן

מתקפל תפתחי אותו בבקשה“

עשיתי את שביקש, וניגשתי לעזור לו להביא את הדברים אל

השולחן.

“כן, כשיש ארבע רגלים במקום שתיים זה לא אומר שיותר

זריזים...“ אמר פטריק עם חיוך גדול והצביע על הקביים. “את

רואה? לי יש ארבע רגלים“. היה לו חיוך כזה שהפיג מיד את

מבוכתי.

התיישבנו שוב, עם לימונדה ועוגיות וקרני שמש חמימות.

“גם אני הגעתי לפה במקרה“ סיפר פטריק.

“וכמו כל סיפור זהו סיפור ארוך, אנסה לקצר, לספר בראשי

פרקים. הייתה לי תאונת דרכים, נפצעתי קשה, פגיעה בעמוד

השדרה, בעצבים, שיקום ארוך וכואב. מצב הרוח שלי היה נורא.

אמרו שכנראה לא אצליח ללכת יותר. לא רציתי לחיות לא לראות

אף אחד, שקעתי לתוך תוכי, חיכיתי למות ודי.

יום אחד הגיע לבית החולים חבר, אחד שלא ראיתי שנים. כן,

פעם היינו חברים ואת יודעת, החיים, כל אחד הולך לכיוון אחר.

עסוקים עבודה, משפחה, ילדים. והנה כשאני כולי שבור מבחוץ

ומבפנים, יום אחד הוא מופיע בחדר שלי שם ואומר לי, “בוא

איתי. בוא אל היער שלי. יש לי בקתה ויש בה עוד חדר. היער

הזה עושה קסמים. בוא תנסה“.

אני מסתכל בו. מסתכל ברגלים שלי ואומר לו: “איך?“

והוא עונה “יש לי פה רכב וכיסא גלגלים, כשתהיה אצלי, אוציא אותך כל יום

אל השמש. האוויר והשקט יהיו נפלאים. ואתה, שתי הידיים שלך

בריאות?! נכון? אז אתה תעזור לי, נגיד לבשל. נראה מה עוד.

אתה בא?״

הוא כבר מכניס את כיסא הגלגלים, מושיט לי בגדים, אומר

“תתלבש ואם אתה צריך עזרה, אז תבקש“.

הוא יצא מהחדר ואני, שלא רציתי לראות אף אחד ולא לדבר עם

אף אחד מצאתי את עצמי מתאמץ להתלבש לבד.

ככה הגעתי לכאן לפני שלוש שנים. בהתחלה גרתי יחד עם ריץ’

בבקתה שלו ואז לאט לאט כמו שהוא הבטיח, השמש, האוויר,

השקט מסביב, החזירו לי את הטעם את החשק ואת התשוקה

לחיות.

כל יום עוד קצת. ראית את ערוגת הירקות ליד הבקתה? אני

התחלתי אותה. בהתחלה, ריץ’ היה מוציא אותי על כיסא הגלגלים

ואני הייתי לאט גולש מהכסא אל האדמה, ממש זוחל, אחר כך

הידיים התחזקו ואז כבר הייתי מרים את עצמי על הידיים וכך

מתקדם על האדמה.

באחד הימים ריץ’ הביא לי קביים. התבוננתי בהם, התבוננתי בו,

אחזתי בהם, התרוממתי לאט, ריץ’ עמד קרוב אך לא עזר. עמדתי

כך. נשען על הקבים דקות והוא עמד ושתק.

לאט ובכל יום עוד קצת עשיתי צעדים ראשונים ועד עכשיו, בכל

יום אני מוסיף עוד צעדים. המשימה לא הושלמה.

אחרי שנה וחצי פה, קניתי את הקרוואן הזה, ריץ יישר את השטח.

העביר צינורות לחשמל ומים. והנה אני כאן. יום יום צועד ועובד

בגינה, עוצר בתוכי קרני שמש ואוויר הרים נקי ושקט.

בחורף אני יורד אל הבית שלי שנמצא בעיירה לא רחוקה, אבל

בכל יתר העונות אני פה. נהנה מהשקט, האדמה העצים. מעבודת

האדמה והכי הכי, מקרני השמש שנוגעות בי פה.

מחממות את גופי ונפשי כל יום.

“כן“, אמר פטריק, הוא לקח נשימה עמוקה עצם לרגע את העיניים,

פקח אותם הסתכל לעברי והמשיך

 “כל אחד צריך שיהיה לו איזה איש שבעת הצורך אומר

לו: קום, אני אתך“.

הסיפור פורסם פה בעבר.

השמות בדויים - הסיפור אמיתי.

" ריץ' " נפטר אתמול אחר הצהרים בביתו שביער

לאחר מחלה קשה.

היה גם חבר טוב.

" ריץ' " בפעולה

סופש שקט

אהבה יפנית

 

 אהבה וזוגיות יפנית? - צחקה ישימוטו תוך שהיא מניחה יד מסתירה על הפה.

את יודעת, אצלנו לא נהוג לשאול שאלות כאלה ולנהל שיחות מסוג זה, אישיות, פרטיות, בטח לא עם אנשים זרים. מצד שני, עכשיו כשאני חושבת על זה, הרי לא אפגוש אותך שוב וזו בהחלט שאלה בוערת...

אצלנו מערכות יחסים בין בחורים לבחורות צעירים אינה מערכת פשוטה, סיפרה ישימוטו.

הבחורים בדרך כלל נמנעים מלקיים מערכת יחסים יציבה כזו. 

הם עסוקים בלבסס את מעמדם בעבודה, להשתייך לחבורת בני גילים ומעמדם, לעמוד בציפיות של המשפחה. הם בעיקר עסוקים בעצמם. במידה והם מכירים מישהי הם מקפידים להבהיר את זמניות הקשר. כך קורה שיש הרבה רווקים ורווקות עד גילאים מאוחרים.

לצערי, הוסיפה ישימוטו, יש שלב שבו בעיקר הבחורות מאוד מעוניינות בקשר מחייב והן מוכנות להרבה פשרות.

וכן, גם אני מצאתי את עצמי חולפת על פני שלושה עשורים ומייחלת לקשר. קשר שיוביל למשפחה.

אני פוגשת ונפגשת עם גברים. לפעמים פגישות בעקבות היכרות בעבודה, או דרך מכרים, אך כן, בעיקר דרך אתרים.

והיום יש הרבה מאוד מאלה. אני נפגשת עם גברים שהם בני גילי, אלו פגישות קטנות שלא מובילות לשום דבר אפילו לא למלונות אהבה של שעה. 

פגישות שבדרך כלל משאירות טעם של חמיצות ותחושת דחיה. 

רב הפגישות הן בעיקר עם גברים מבוגרים ממני בלא מעט שנים, בעיקר עם גברים גרושים או כאלה שמנסים להציג את עצמם כך (למדתי כמה טכסיסים לחשוף את אלה המתחזים די מהר). 

רוב הגברים הגרושים מחפשים בדרך כלל, איזה סטוץ קטן לסיומו של ערב. 

הרבה פעמים הפגישות אלה האחרונות מתאימות גם לי. קצת להרגיש קרבה, אבל הם באמת שאינם מתאימים לי ליותר מאשר לערב אחד. הזדמנות לערב לא לבד.

כך גם פגשתי את אייטו. גבר בסוף שנות החמישים. גרוש, אבא לשני ילדים בוגרים. לאחר שצ'וטטנו מעט, בתחילה דרך אתר ההיכרויות ואחר כך באופן יותר פרטי, קבענו להפגש.

 בפעם הראשונה נפגשנו בבר קטן לא רחוק ממקום העבודה שלי וקרוב למטרו שמחזיר אותי לדירתי. הייתי מיד לאחר סיום יום העבודה, קצת עייפה. עייפה גם מהפגישות האלו שמפיחות תקווה בתחילה ומאוד מאכזבות בהמשך. לכן מראש הודעתי שזו תהיה פגישה קצרה.

לא צריך הרבה זמן בשביל להבין לאן זה יוביל.

 נפגשנו למשקה וטעימה קטנה. דיברנו מילים של היכרות. קצת צחקנו והוא נראה מאוד מעוניין להכיר יותר.

מאז אנחנו נפגשים. פעם פעמים בשבוע. כבר מספר חודשים.

כן, אני יודעת הוא הרבה יותר מבוגר ממני אבל, כן, יש בהחלט אבל,

הוא נינוח, מבוסס, רוצה שתהיה לידו אשה והכי חשוב הוא נראה בהחלט מעוניין.

אז אולי, אולי לא אחזור כל ערב לבית ריק ואולי כן אולי אולי תהיה לו איתי עוד משפחה קטנה.

זה מספיק מבחינתי. אמרה יאשימוטו והשפילה את עיינה.

 סופש רוגע

עוצם עיינים

 הוא מהסוג שנוהג לעצום עיינים. כמעט בכל מקום, כמעט בכל זמן.

מקשיב לקולות מריח את הריחות, מנסה להבחיון בדקויות של הצלילים, בשכבות של הריחות.

אחרי דקות כאלה ואחרות הוא מרגיש שהוא יודע את המקום ואף את האנשים השוהים בו בזמן הנתון. 

רק אז הוא פוקח עיינים ובוחן אם הרישומים שרשם במוחו משלימים את רעיון הציור שהוא עוסק בו עכשיו.

הציורים שלו הם שילוב בין דמיון למציאות. בין אהבותיו משכבר למה שקורה סביבו כאן ועכשיו.

שהרי הוא איש של אהבה ותמיד היתה לו הרגשה שהוא בעל איכויות זיהוי מהיר של תכונות ואישיות כמו שהיה קולט קווים, צבעים, פרספקטיבה בציור, כך גם הוא מצליח לזהות במהותם של אנשים בעיקר כאלה שמתאימים מצדו לאהבה. 

כשפגש איש או אישה היה נוהג באותה צורה, בתחילה מתבונן ואחר עוצם עיינים מקשיב לקול מריח את הריח, מנסה להבחין בדקויות, בשכבות.

לאט פוקח עיינים שוב להתבונן.

היה נוהג לבחור ולהתאהב בנשים חזקות, עצמאיות שלאחר זמן גילו שהוא האיש המצייר ברגישות וברכות את מושאיו, אך באהבה וקרבה לאחר זמן לא רב, נהג פרק אחר שבו מבלי משים ובאין כוונה ברורה היה מוציא מהן ודרכן את קוציהן וקוציו.

במקום  הרוך ופריחה 

ואחרי זמן חיזור ואהבה

כשהגיעה שגרה,

והוא זנח את מאמציו לשאת חן, להיות קשוב, לזכור מהי אהבה ומהי חברות, איך מתנהלת זוגיות.

הוא נותר שוב לבד,

מספר לעצמו את אותו סיפור

להרגיע נפש עזובה ועצובה  - שהוא לא טעה.

לא טעה בחירה, לא טעה בניתוח האישיות, לא טעה ביחסו.

או אז הוא חוזר לכן הציור,

הקן הבטוח של חייו.

יושב במקומות שונים בעיר עוצם עיינים מחפש אותה, את האהבה חדשה. 

זו שאולי הפעם תצלח לא רק בציור אלא לשמור אותה אתו ברכות ובנועם

וכמו בציוריו, בהם הוא יוצר איים של אהבה שלווה, גם האהבה הבאה תיוותר

כמו בציור שהשלים וסיים מבלי שיאלץ להוסיף ולהתאמץ לאורך זמן.

 

לאיש אין קשר לסיפור

שבוע טוב

שבוע שיביא אתו תקווה לשינוי

רוקמת אהבה

 כשהלכה טיגסט כל הדרך מהכפר אל ירושלים ואחיה הצעיר נישא על כתפיה 

או על גבה נרגשת ועצובה. היא ידעה שאברש שהולך איתם, יהיה בעלה.

לא, היא לא בחרה בו וכנראה שהוא גם לא בחר בה. הדבר הוסכם והוחלט כבר לפני שנים, אולי אפילו מיד אחרי שנולדה, בין המשפחה שלה למשפחה שלו. כך היה נהוג בכפר שלהם ובכל הכפרים בסביבה.

אברש היה גדול ממנה, גם בשנים וגם בגוף. לכל אורך החודשים בהם עשו את המסע, בקושי החליפו מילים או שהתגלתה ביניהם דאגה מיוחדת. הם נהגו כמעט כשני זרים שנקלעו יחד עם עוד אחרים לדרך ארוכה, מלאה במכשולים, פחדים ועם מטרה ברורה להגיע לעיר הקודש ולגעת באדמתה.

בשק הקטן שהיה עטוף היטב והיא נשאה צמוד למותניה היה אוכל שהלך והתמעט ומספר זיכרונות קטנים מהבית שעזבה: פסל חימר קטן כסמל לאושר ושפע, שעשתה בילדותה עם אמה, קערית חימר חתומה ובתוכה גרעיני חיטה מאדמתם שתוכל לזרוע באדמה שם, דף בירכת הדרך אותו קיבלה טרם צאתה למסע מאחד השליחים שאסף והדריך אותם לקראת המסע, ופיסת בד רקומה בעבודת ידה. פיסת הבד הרקומה היתה בעיינה אוֹצָר האוֹצֵר בתוכו זיכרונות ,חלומות ותקוות.

אחרי ימים רבים של צעידה, הסתתרות, רעב וצמא רבים שנפלו בדרך, הגיעו למחנה גדול. שם היה עליהם לחכות ימים ולילות ארוכים עד שבאו המצילים ואספו אותם אל שארית הדרך לירושלים.

ירושלים של הוד וזהב ירושלים של תקווה ואהבה, הביאה אתה הרבה כאב בדידות וזרות ואף שהיו בתוכה הרגישו רחוקים, אחרים.

אחרי התאקלמות קצרה, אחרי שהורידה את אחיה הצעיר מעל גבה, באו הזקנים ואמרו, זה הזמן לחתונה.

היא הסתכלה על אברש ההתרגשות נעלמה ובעיינה נותרה העצבות, אברש הציץ בה, השפילו עיניהם בצייתנות ונכנסו מתחת לחופה.

 למחרת יום חתונתה הוציאה טיגסט מתוך הצרור הקטן את פיסת הבד הרקומה. בליבה גמלה החלטה, מהיום, יום יום היא תמשיך לרקום ותשזור בין הצורות והצבעים את המלה

ፍቅር  פיקיר

אהבה.

כשתלד בת וזו תגדל ותפרח, היא תלחש לה מרגע לידתה את המילים באמהרית ובעברית. 

פיקיר- אהבה.

הבת שלה תלבש שמלת כלולות שאמה רקמה 

והיא תינשא לזה שליבה יבחר - אך ורק מפיקיר, מאהבה.

וישובו כל הבנים לגבולם