תשובה

 

ואין מוצא



ואין תשובה

ויש מחיר.

 

והכאב ימשיך

עד שיתעמם

עד שיתאבק

עד שיעלם.

עד שיידום.

עוד יום

ועוד יום

ויום.

והלב הזה

הלב הזה שגילה פעימה,

בוכה.

לא מפסיק.

הוא רוקע, רוקד

הוא שר

והוא מנסה לפרוץ מכלאו.

הוא מסרב

להישמע לכללים.

הוא מדבר אלי,

מתחנן

ואני

מנסה להשקיטו

להרגיעו

לנחמו

לעודדו.

ללטף ברכות.

לא.

הוא עומד על שלו.

כילד

שגילה את עוצמתו.

את כוח המרד.

הוא שוכב
מניף בידיים,

רוקע רגלים.

בועט.

והחזה שלי כואב.

כואב.

פצוע מהקרב.

מבקש הפוגה.

מבקש להכריז

הפסקה,
מעט מנוחה

ללוחמת.
להחזיר פעימה ליושנה.

וזה הלב,

צועק:

הקשיבי!

בבקשה!!

הקשיבי!!!

 

לפני שאעמוד נוח

לפני שאזדקף לדום.
עצרי,

הקשיבי.

לי.

 

 

היער ההוא

 

 

חלקת יער מבורכת זו קוסמת בי, נכנסת לי דרך העור שכנראה הפך מחורר כמסננת. הכל  חודר בי פנימה .

פנימה, לתוך החזה והלב. לתוך העצמות והחוטים הקשורים. המשבים האלה מפריחים אושר ושמחה גדולים, כאלה המחדשים ומעירים בנקישה רכה את כל שסבל או גם אולי נרדם, ועכשיו חרש מתעורר יחד עם עצבות, זו השומעת את קצב הזמן.

בפְּנים שלי, כמו ביער, הכל רוחש, הומה בשקט. כרוח שהולכת כאן או רודפת בלחש, מנענעת את העלים ואותי, מערסלת, נכנסת בי ויוצאת כבשלה, כמו היתה אני ואני לומדת את פעימתה ושותה את יינה.

והיא משכרת את חושי וטובלת בהם עד קצות. והוא, שותפה של הרוח, משקה בחיוך רך, מפלס בעדינות דרך.

דרך תאים ונימים שנמנמו להם מבלי פּרָע, מנער מקומות שנחסמו אי שם בשביליי החיים, נעצרו בצמתים וחיכו לאור הרך הזה שיגע בם.

שוב נושמת עמוק וחשה איך מתערבבים להם אלה באלה - שמחת השלווה הגדולה והעצב שכבר מכיר ריח הפרידה.

מידי בוקר, רוקדת לענג את ההרים כמו שהם מתאמצים להתחדש במראם, להצטחצח ולענג אותי. ריקוד של חופש.

ריקוד שאין בו סדר והוא יוצא מתוך  - החוצה.

ריקוד עצום עיניים, מלא אושר.

ענן קטן מצעף בליטוף את ההר המביט וממשיך ללטף פנימה, אותי.  היער כמו אח העצים, מלחש ומערבל את חושיי.

אני נושקת לעלה מרהיב בצבעי סתיו לוהטים, שוכבת עם העלים שצנחו אל האדמה, מביטה איתם על הענפים שהותרנו מאחור.
 יודעת שאלפי ציירים אימפרסיוניסטים עמלו, ציירו וצבעו את כל עצים פה, כשהם משתמשים בכל פלטת הגוונים, במיוחד עבורי. ידעו את הגעתי.

השמש עולה במעלה ההר בעצלות, מזיזה בעדינות את הענן ההוא, המצועף.

פורמת כפתור אחר כפתור בחולצת נשמתי החשופה. מאירה כבויים.

אני, פרועת חולצת הנפש, סורקת את עלי השרכים משפילי המבט, מושיטה את שפתיי לאסוף דמעות גשם של ליל. טיפה אחר טיפה, צלולה אחר צלולה, כל אחת יחידה.

מרווה צימאון עמוק והגעגוע שורק בתוכי בעודי כאן בחלקתו של זה המביא אל יערו שקט של אמת ושומר את הטבע טבעי, פותח זרועות. מזוכך, נקי. מבעיר בי אהבה לדבר. כזו שבראשיתה יודעת את קיצה.

והדמעות עולות כמו בשיר

 על  עוד מטוס

 שממריא ועוד חלום שבוכה.

הדמעות צונחות כמו הגשם מהליל ומתחברות אל הנחל שאוסף את כל הדמעות של השמחה והשחרור, של הענן ושל האדם. מרווה עוד ועוד את האדמה הרכה, זאת שלָשְתי, שחיבקתי ופוררתי בידיי.

שנודעת בי כשם שאני בה.

אשוב לה.
 



 

 

השקיפות הזו

מדהים עד כמה חזרתי

ערומה.

כמו אותו עלה שלכת

שנשמט על הקרקע והוא

מביא אתו

את כל המסע

את כל הסיפור.

כל אחת יכולה להביט ולראות.

כיצד הרטיט ליבי.

כיצד הוא כואב

כיצד הוא פועה בבכי.

ואני לא מכירה אותו

 את הלב הזה

מנער אבק דרכים

בועט

אומר את דברו.

אני לא מזהה את המנגינה הזו

היא נשכחת

היא נכבשה תחת ערמות רבות

של דפים

של תווים נמחקים

ועתה מתנערת

מכאיבה וכואבת

 

והן,

רואות.

חזרתי ערומה,

מחוררת.

ניתן להציץ בי 
פנימה.

 

שקיות

שי חיבה ראה אותה יום אחד הולכת בסמטאות האבן הזהובות בין שעות הערביים.  זמן יופייה המלא של ירושלים. הולכת היתה וסל ריק מטלטל על כתפה לפי קצב הליכתה.
צועדת אל כיוון המקום ההוא שיש בו ריחות וטעמים מתערבבים מעורבבים.
צעידתה שקטה ובוטחת. גבה הזקוף ושיערה הרוקד עם צעדיה שבו מבטו ולא יכול היה להרפות ממנה.
צעד אחריה כשבוי הקשור בכבלים.
צפה בה עוברת בין הרוכלים. ידיה מיומנות באיסוף לתוך שקיות. לא שמע את קולה אך אסיר היה של תנועותיה.
בדק ליד מי נעצרת להחליף מילים.
עם מי מחליפה חיוך או ניד ראש כך שיוכל לדעת איך יוכל להמשיך ולפגוש אותה.
בליבו שכן כבר ליבה.
הסתכל ובדק דרכה אל הבית.
בחן מסביב מכרים משותפים.
רשם במוחו ושירטט את תוכנית היותם לזוג.
יום אחר יום עסק במלאכת השידוך. מי יכול להואיל ומי יכול לעשות מיצווה להכיר כלה לחתנה?....
עד שנמצאה המכרה והיא הואילה למסור את שמו ולהעלתו בפניה של האחת.  
ומאותו רגע פתח שי חיבה, בחיזור עדין.
מידי יום היה מניח על סף פתח ביתה שתי שקיות.
באחת מאפה שמרים ריחני ובשנייה...פרח, אחד, משתנה.
אט אט התרגלה, נהגה להסתתר מאחרי הווילון בחדרה וללמוד אותו.
בכל יום באותה שעה כשהאור החדש זה מכבר הפציע, היה מגיע אל קצה הרחוב. התבוננה בו, לומדת את הקצב, את הזמן, את התנועה.  איך מסיט את שיערו השחור שהיה צונח על מצחו בעת שהתכופף להניח בעדינות את השקיות על הסף. איך היה מרים מבט אל חלונה, לשנייה ואז סב על עקביו וחוזר כלעומת שבא. והרחוב שוב נרדם עד ליום המחרת.
גם השכנים למדו אותו, אותה, אותם. שהרי מנהג זוגות וראשית רקמת האהבה אף פעם אינם עניין של מה בכך. יש בהם להוסיף תכים קטנים של זיכרון האושר גם לכל הסביבה.
כשהיה נעלם מהרחוב היתה מחכה עוד דקות. יורדת לאט במדרגות מחדרה אל שער הכניסה. מושיטה יד, ממהרת אוספת את שתי השקיות. חשה בחומה של אחת ופותחת ראשונה את השנייה. זו עם הפרח. עוצמת עיניים, מגישה את השקית החומה אל אפה שואפת את כל הניחוח שנאסף בה ומנחשת איזה פרח בחר לה ליום זה.  פוקחת העיניים בעצלות כאומרת: שום דבר לא יברח.... נותנת לעצמה עוד כמה רגעים של תהיה ואז פוקחת ובודקת האם צדקה. מחליפה מים באגרטל, מקצצת את גבעולו שיתאים, מוסיפה את פרח היום הטרי אל אלה הקודמים, המחכים, בוחנת אותם היטב , מוציאה מתוך הזר את הפרח העייף. מניחה את האגרטל במרכז השולחן.
אגרטל עם זר של אהבה.
או אז הכינה לעצמה את הקפה של הבוקר והיתה מתפנה גם אל השקית השנייה.
נושמת נשימה ארוכה של ציפייה לבוקר חדש.
עד שאזר עוז והוסיף שקית שלישית עם הצעה לטיול של פריחות.
שי חיבה המשיך בחיזורו אחרי אהובתו בעדינות ובהתמדה עד שזכה ובנה לה בית נישא ובכל אבן ופיסת ברזל השקיע את רחשי ליבו בכדי שזו תדע תמיד- כמה אוהב הוא אותה.

ולבית בנה שער גדול ובו מקום מיוחד שיוכל להמשיך ולהניח בו לאהובתו בכל בוקר יחד עם הקרניים הראשונות, שקיות .

 

עץ התות - היו היה

היו היה עץ

מאחורי הבית הקטן היתה גינה גדולה שהיתה לכודה בין גינות השכנים. מכל הצדדים.

 האדמה החולית שעד לפני שנים לא רבות עמדה בתולה ופרועה, ניסתה בכל כוחה להכיל את חלומותיהם של המהגרים שעלו מכל קצות, לכבוש אותה לטעת בה סימן והטביע במצחה אות.

 הנקבצים, קיוו כי זו תשמח בבקיעתה, תתעורר תחת מגע ידם ותמלא את יעודה - הצמחת לחם, פרי האדמה והעץ - וסופה שתשבור להם שבר.

 אך כיוון שהיתה זו כפי שסיפרנו בתחילה, אדמה בתולית, היא לא כל כך ידעה כיצד למלא את תפקידה וכיצד להבשיל פרי בכל נטָע שניטָע. זאת בעיקר מכיוון שגם הנוטעים, הזורעים והשותלים, לא היו מומחי עבודת אדמה גדולים.

 כך, "משקי העזר" -  שתפקידם היה לסייע בידי העולים-המהגרים, להעלות ארוחה משביעה על שולחנם. לא מילאו היטב את ייעודם והפכו להיות גינות ניסיוניות לגחמות ולגעגועים שהביאו איתם מהָשָם, מעבר להר ולים.

היו ב"משקי העזר" החוֹלִיִים והשחונים הללו עדויות לנטיעות עצים טרופים לצד עצי דובדבן, שיחי ורדים לצד שיחי מרווה ורוּדָה, עץ תפוז לצד עץ אגוז המלך שהגיע ישירות מאזורי ההר והקרירות.

הרבה מהעצים והשיחים שנשתלו לא הניבו פרי. או שהצמחים לא ידעו  שהם צריכים להניב פרי, או שנוטעים לא ידעו,  שצמחים, לא תמיד מצליחים בהגירה ובעליה לארץ המובטחת ואם אין להם תנאי "בית" יישארו עקרים ובודדים.

 באותה גינה גדולה שעמדה מאחורי הבית הקטן. צמח לתפארה עץ אחד שהיה לו דיבור טוב עם האדמה והיא, הצהבהבה, ראתה בו מקור לגאוותה. והעץ היה עץ תות.

 עץ התות צמח וגדל וגדל וגדל.... וענפיו נתנו מחסה נרחב. עלעליו הצלו בימות הקיץ החמים מטרים ריבועיים רבים, רבים.  ילדים ומבוגרים באו להסתופף בצלו וליהנות מהרוח הקלילה שנהנתה גם היא לשחק בין בדיו. שמו של העץ הלך למרחוק - ומכל קְצוֹת באו לראותו, לשבת תחת המחסה שיצר מפני החום והשמש. זו קפחה בעצמתה על הפרבר העייף והממודר. 

כל הבאים היו יושבים, מתרווחים, יש שהיו מטפסים על גזעו וממנו אל הענפים. מתענגים, מתערסלים. מצאו מנוח מעמל הדרכים והאבק.

 עץ התות, עמד זקוף וגא. בכל שנה הרחיב את שטח נופו. שורשיו העמיקו והרחיבו המעגל. ובאביב....באביב....! בסמוך לחג הביכורים, העמיס העץ המוני פירות אדומים עסיסיים בין עלעליו. בתחילה היו באים לקטיף רק המשפחה והחברים הקרובים. בהדרגה התאספו ובאו מהשכונה ואף משכונות מרוחקות עם סלים ודליים. כולם היו אוספים וקוטפים תות לרוב והעץ היה מניב עוד ועוד כאילו בכדי להשלים את חסרונם ועקרותם של העצים האחרים סביבו.

אנחנו הילדים, היינו מבלים תחתיו ובין ענפיו משעות הבוקר ועד ערוב יום. משחקים, מתחבאים, נחים, נעלמים ושבים, אוכלים, שרוטי רגלים מהטיפוס והגלישה על גיזעו, משקים את הגומה הגדולה שחפרנו סביב בסיסו. נהנים מ"בריכת" קיץ בוצית שאלתרנו לכבודו ולכבודנו.

כשלא יכולנו יותר להכניס את עסיס פריו לפינו, ובטננו מלאה עד להתפקע, היינו אוספים את הפירות ומשמרים לזמנים בהם העץ לא נתן פרי. כך שלא נתגעגע יותר מידי. עד לאביב הבא.

זכורים לי האירועים והמסיבות שהיתה המשפחה עורכת מאחורי הבית הקטן בגינה הגדולה - תחת צלו וחסותו. היו מציבים שולחנות ועליהם פורסים מפות. אוספים מהשכנים כסאות. על השולחנות היו מיני מאפה, שהכינו כל הנשים, עוגות, קערות עם פרי תות, גזוז בבקבוקים שנשטפו מנוזלים אחרים ועמדו ניצבים בקערה גדולה עם שביבי קרח שילדים היו לוקחים בגניבה ובשקיקה. כיבוד כיד המלך! פאר ותפארה.

המסיבה נחוגה בשמחה עצומה. תמיד היתה זו שמתחילה לשיר ותמיד היה מי שפצח בריקוד. השמלות שנתפרו מבדים פשוטים וביד אוהבת רשרשו ושרו יחד עם תנועת העלים ושמחת העמלים. חגגנו מתחת לנופו העצום, מסיבות בר מצווה, חגיגת אירוסין, ברית מילה ופעם אחת אפילו חתונה שכונתית יפיפייה....עם עוגת קומות, גאוות ידיה של אחת הגיסות.

 אהבנו את עץ התות. אהבנו בעץ התות, אהבנו תחת עץ התות. אהבנו עם עץ התות. אהבנו לטפס ולהעלם כשרצינו ללכת לאיבוד.

והעץ, עלה ופרח. ניפח חזהו, פרס עלעליו כנוצות טווס מאוהב.

 יום אחד הגיעה קבוצה של פועלים. הם דפקו על הדלת של הבית הקטן. דברים נאמרו. הענפים מפריעים לחוטי החשמל שנטוו....השורשים פוגעים ברשת הביוב שהונחה...אנחה כבדה של חוסר ברירה נשמעה. הוצאו הגרזנים, נשלפו המסורים, הושלכו החבלים.

אחרי מהומה לא קטנה נותר הבית הקטן- קטן, והגינה הגדולה - גדולה, ובמרכזה גדם רחב ואָבַל של עץ תות גדול ממדים.

שכונה שלמה עמדה שותקת מסביב לבית הקטן ולגינה הגדולה. צופים בפועלים, מתבוננים בחורבנו של העץ. בגדיעתה של צמיחה אדירה.

נאנחים אנחת כאב והשלמה.

ואני נשבעת שבכל בוקר, סביב חג מתן תורה - אפשר היה לשמוע את הגדם נאנח כמונו, אנחה כבדה ועמוקה.

מבין הגידים הגדועים היתה יורדת, זולגת לה דמעה אחת מבויישת ושותקת.

שלי,

שלהם,

שלו.

 

מוקדש לזכרם של יחיאל וראובן ד` שמאוד אהבו וכאבו איתי את עץ התות.