כשאני הולכת ברחובות, פה או במרחקים, אני פוגשת סיפורים.
הרבה פעמים אני מיד מצלמת. בעיקר בכדי להשאיר אותם איתי.
עד שאתיישב, עד שאתפנה, עד שאתן לסיפור, בזכות הצילום, לבוא ולהתרווח יחד, אצלי.
היום כשנכנסתי לבקר, ראיתי אותם.
מיד הקלקתי.
אני מכירה כאלה שניים. ממקומות אחרים
עם סיפורים שונים.
אולי לכן תפסו גם השנים האלה לי את העין ואני תפסתי את המצלמת שלי.
קליק.
פה,
אחד ישב, מכונס בתוך הכסא שלו פנימה. ואחד בא לעודד ולשאול,
"נו...ואיך עבר עליך היום?"
הם מכירים שנים. אותה שכונה, אותו בית תפילה.
מכירים אך מעולם לא קרובים.
נפגשו בתדירות גבוהה. אך נהגו להחליף בעיקר מילות נימוסים. בגלל הנשים. רק ועל מה שממש צריך.
עכשיו קצת השתנה.
אחד נעוץ בכסאו והשני מהלך.
המהלך מקפיד לבוא ולהחליף כמה מילים.
היושב, מקצר.
מרגיש שאינם שווים.
פה בבית התפילה הוא מעדיף להתכנס בשתיקה.
לא אוהב את ההפרעה ואולי גם את החמלה הנשקפת מעייני המהלך
הנשים כבר אינן.
שניהם לבדם.
האחד מהלך בין אנשים
השני יושב בכסאו
מתגלגל ומתפלל.
