והיתה וִידָה
שהיתה מייללת מול ירח מלא.
בשכונה ובין קרוביה נקראה "וִידָה לָלוקָה"
וידה המשוגעת.
תמיד היתה נרגזת וכועסת, מתפרצת על כל
עניין וקנאתה בכל אחת ואחד היתה בוערת באש גדולה.
אמרו שאולי היא כך בעקבות מותו הנורא של
אחיה הצח והיפה מהכשת נחש בחצר רחבת הידיים של ביתם המפואר, בית שאביה מורדו, בנה
במו ידיו לאכלס בו את אשתו כחולת העיניים ושפעת שיער שחור קלוע בצמה הדוקה שתמיד
עטף את ראשה ככתר, הוא בנה בית ראוי לרחל שהיתה ידועה ביופייה ובצניעותה ולשני
ילדיו להתפאר, בנו בכורו מואיז ובתו וִידָה סמל לחיים והמשכיות.
ואירע הנורא מכל ובנו מואיז בהייתו רק בן שבע,
בעת ששיחק בחצר הרחבה של הבית, הוכש על ידי נחש שבא להתרשם ופגש במואיז המשחק,
פגישה שבסופה מת מואיז בייסורים קשים שעות
מעטות לאחר מכן כשהוריו ואחותו הקטנה עומדים סביב מיטתו ומתפללים לנס כמצוות הרופא
והרב שהובהלו ובאו מיד.
הצער הנורא על לכתו של הילד זעזע את אמות
הסיפים של הבית הגדול והנאה שעמד במרכזה של השכונה. כולם שמעו את זעקות השבר של
האב ואת גניחות הבכי של האם.
וִידָה, הילדה הקטנה, עברה בין החדרים, בין החדר
של אמה השוכבת במיטה ושיערה הפזור מלבין מיום ליום לבין החדר בו ישב אביה וזעק אל
אלוהיו.
היא, הילדה, רק הקשיבה, התבוננה ושתקה
שתיקה גדולה.
כך עברו הימים, בהדרגה אמה קמה ממיטתה
וסובבה בבית בשיער צח ולבן פזור לכל עבר, ואביה חזר לעבודתו ובנה בתים נאים לאנשים
אחרים. הוא היה חוזר בשעת ערב מאוחרת הלום ערק. נופל למיטתו בורח אל שינה מסויטת.
וידה המשיכה בשתיקתה. עיינה היו פעורות
ואוזניה כרויות. רחל, אמה, שרחמה עצר ולא יכול עוד, התבוננה בבתה השותקת וליבה
נכמר עליה אך לא היה בה כוח לאמצה אל חיקה ולעודדה.
כשהגיעה וידה לגיל תשע היא הפרה את שתיקתה
ובמקומם של השתיקות באו התפרצויות של צעקות רמות על כל עניין פעוט שלא נעשה
כרצונה.
היו שאמרו שאולי בכלל הכל החל להתערער אצל
וידה כשאביה נשא על פני אמה לבנת השיער, העצובה ועצורת הרחם, אשה נוספת שרחמה היה ער
ושמח ואתה בנה משפחה רחבה וצוהלת.
כשהגיעה וידה לגיל פוריות אביה ניסה למצוא
לה חתן והבטיח נדודיה נדיבה לזה שייקח את ידה ויפתור אותו מעולה.
וידה פסלה כל אחד עוד לפני שהובא בפניה
להכרות ראשונה. זה, שמו לא היה טוב בעיינה האחר, שמעה מה עיסוקו וביטלה מיד את
מועמדותו, האחד, מעמדה של משפחתו לא היה מספיק בעינה, הנוסף, שמעה שיש לו רגל יותר
רזה מהאחרת.
אמה היתה מתחננת שרק תפגוש במועמד ורק אז
תחליט עם לפסול, או אז היתה וידה מתפרצת בצעקות שנשמעו מהנחלאות ועד לעיר העתיקה.
בהדרגה הפסיקו לבוא הצעות לשידוך אף שהאב
העלה בנדיבותו את הנדוניה לה יזכה החתן המיוחל.
קנאתה של וידה בכל בנות המשפחה והשכנות
שנישאו ובנו משפחות גדלה והלכה. היא החלה לחשוד בהן שהן עוסקות בלחשים ולחשושיות
של עין הרע נגדה ועל כן אין בנמצא חתן מתאים עבורה. כל מילה שהיתה נאמרת, כל פניה
או אפילו הבעה היתה מתפרשת בעיינה כאות לכך שרוצים בצרתה ועושים כשפים מאחורי גבה.
עם השנים החולפות ומשאירות מאחור ימי נערות
ובשלות נוספה לוידה רעה נוספת, בלילות ירח מלא היא היתה נעמדת בחלון חדרה, צופה
בירח העולה אט אט אל רום השמים וכשזה היה מגיע בדיוק לנקודה, היתה היא פותחת את
החלון ומייללת מולו יללת עצב ארוכה ארוכה.
כל חודש בחודשו, כשהיתה נשמעת יללתה של
וידה אל מול הירח המלא היתה במקביל נשמעת אנחה גדולה בכל השכונה מלווה באמירה,
"אח אח אח, גם הפעם הירח לא שלח לוידה חתן,
מי יתן, אולי עוד ישלח בירח הבא".
ואולי אצלנו בירח הבא, מעט שקט ושלווה
